שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

אודות ז'ולקייב

ז’ולקייב נבנתה כעיר מבצר בסוף המאה ה – 16, אחוזתם של בני משפחת האצולה ז’ולקייבסקי. ב – 1600 התיר בעלי העיר ההטמאן סטניסלאב ז’ולקייבסקי ליהודים (רובם יוצאי לבוב) להתיישב בז’ולקייב לבנות בית תפילה ובית מרחץ וקבע את שטח מגוריהם ליד שער החומה. בשטח זה היו רשאים לבנות בתים.

בהשפעת סוכנו של בעל העיר, ישראל בן יוסף המכונה איידליס, ומאחר שהיה מעוניין בהשתקעות היהודים בז’, העניק להם ז’ולקייבסקי ב – 1616 כתב זכויות, שלפיו אושרו שוב הקמתם של בית כנסת ומקווה והוקצה שטח לבית עלמין. כן הבטיח להם את הרשות לעסוק בכל ענפי המסחר, בדומה לנוצרים. אולם בעת ההיא התמנה ז’ולקייבסקי להטמאן הממלכה ולרגל עיסוקיו נעדר חודשים ונשים מז’. בהיעדרו ניהלה אשתו רגינה את ענייני העיר וניסתה להגביל את גידול הישוב היהודי תוך הטלת מסים ייחודיים. לאחר מותם של ההטמאן ואשתו עברה ז’ לידי חתנם סטניסלאב דנילוביץ’ שאישר את זכויות היהודים ואף הרחיבם (הרחבת שטח המגורים, אישור לבניית בית כנסת מאבן ועוד).

מ – 1637 עברה ז’ לבעלותה של משפחת האצולה סובייסקי המחותנת למשפחת ז’ולקייבסקי (אמו סופיה תאופילה הייתה נכדתו של ההטמאן סטניסלב ז’ולקיבסקי). יאן סובייסקי קיבל את העיירה בירושה. בתקופת שליטתו בז’ הנחיל הפסד חשוב לטורקים בשנת 1673 בקרב חוטין, ועצר את התפשטות האימפריה העותמאנית צפונה. לאחר שבאותה שנה מת המלך החליטו אצילי פולין על מועמד אחד מוסכם לכתר, המנצח הגדול על הטורקים. ב – 1676 נבחר יאן סובייסקי כמעט פה אחד למלך פולין.

בימי בעלותו של יאן סובייסקי על העיר ובעיקר מזמן הכתרתו למלך פולין התפתחה העיר ועלתה מעיירה פרובינציאלית לעיר ומרכז פוליטי. המלך, ואחר כך יורשיו, נטו חסד ליהודים וזיכו אותם בכמה וכמה כתבי זכויות שהרחיבו את בסיסם החוקי בז’ולקייב. בין היתר אושרה ליהודים גם בניית בית הכנסת הגדול.

לשגשוגה של קהילת ז’ולקייב בתקופת סובייסקי תרמו הרבה רופאו האישי של המלך הד"ר שמחה והמוכס יעקב – בצלאל בן-נתן. הד"ר שמחה הוזמן על ידי המלך כשחלה במחלה קשה ועבר לז’ מלבוב. בשהותו בז’ (עד 1696) היה מראשי הקהילה ונודע בבקיאותו כרופא ובלמדנותו. את השפעתו בחצר המלך ידע לנצל לטובת בני קהילתו. יעקב-בצלאל בן נתן שיש כמוכסן של המלך ובתפקיד זה פיקח על תחנות מכס והפך לעשיר מופלג.

שתדלנותו בענייני היהודים בכלל וקהילת ז’ בפרט נשאה לימים פרי עם מכירת ז’ למשפחת הנסיכים לבית ראדז’יביל ב – 1740. ליהודים אושרו גם מטעמם כל כתבי הזכויות הקודמים. עם זאת בתקופת בעלותם על העיר חלה הריאקציה הקתולית בפולין כולה ואותותיה הורגשו גם בז’. העירונים ניסו לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר והמלאכה, על היהודים נאסר להעסיק משרתים נוצרים ולהימצא ברחובות בשעת תהלוכות כנסייתיות. כן הוטלו עליהם מסים נוספים עבור העירייה והכנסייה. בכדי לעקוף חוקים אלה גייסו יהודי ז’ כספים ועקב זאת נכנסו לחובות גדולים. ב – 1750 עלו חובות הקהילה והגיעו ליותר מ – 100,000 זהובים.

הירידה במצבה הכלכלי של הקהילה היהודית בז’ נגרמה בשל שורת סיבות: חניית הצבאות השונים בעברו בעיר והקהילה התחייבה לכלכלם; רכוש יהודים הוחרם בידי צבאות אלה.

ראשוני המתיישבים בז’ היו כנראה מוכסים, חוכרים ומלווים וכן סוחרים. עם התפתחותה של העיר התרחב גם היקף פעולותיהם הכלכליות של היהודים ורובם שלחו את ידם במסחר, בעיקר במצרכי מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. מעוט קטן של יהודים עסק בסחר עצים ועיבודם. במאה ה – 18 עסקו יהודים בסחר חוץ: נציגי ז’ הופיעו בירידים בברסלאו ולייפציג וסוחרי תבואה יהודים ייצאו את סחורתם לארצות חוץ דרך דנציג. בידי היהודים נמצאו על פי רוב מלאכת ייצור המשקאות ומזיגתם, ייצור ושיווק הבירה והתמד שלטיבם יצא מוניטין בפולין כולה.

מסוף המאה ה – 17 ובעיקר במאה ה – 18 גדל מס’ בעלי המלאכה בקרב היהודים. הקצבים, האופים, החייטים והפרוונים היו מאורגנים בחברות משלהם, אולם על פי החוק הוטל עליהן לשלם סכומים קבועים לגילדות של בעלי המלאכה הנוצרים.

עד 1626 הייתה ז’ מסופחת למעשה לקהילת לבוב, וזו האחרונה הייתה בעלת זכות להעניק רשות להתיישב בז’, לעסוק בפרנסות מסוימות והם אף קבעו את הסכומים שכל אחד מתושבי ז’ צריך היה לשלם כמס. באותה שנה הוקמה הקהילה העצמאית של ז’ ונתקבל בה הרב הראשון, ר’ יחזקאל יששכר בן חנוך אברהם שכיהן בתפקידו עד 1637. מראשית קיומו של הישוב היהודי בז’ התקיים בו בית כנסת. ראשון בתי הכנסת הוקם כבר ב-1626 אך כעבור מספר שנים הוא היה קטן מלהכיל את צורכי האוכלוסייה ההולכת וגדלה. בניין בית הכנסת הושלם לבסוף ב-1690-1691. הוא נבנה בסגנון הרנסאנס הפולני. צורתו כשל מבצר עם חומת מגן והקמרון בפנים נשען על עמודים מוזהבים. סמלי פולין ובית סובייסקי שנקבעו בפנים בית הכנסת נתקיימו בו עוד בתקופה שבין שתי מלמות העולם.

תחילה קברו יהודי ז’ את מתיהם בבית העלמין בלבוב. עם עצמאותה של הקהילה קודש באישורו של בעל העיר בית עלמין במקום, שהורחב בסוף המאה ה-17 ובמרוצת השנים סופחו אליו לפי הצורך חלקות שדה נוספות.

בית החולים הוקם במחצית הראשונה של המאה ה-17 סמוך לבית הקהילה ולבית המרחץ. עבדו בו מטעם הקהילה רופאים-חובשים ומזמן לזמן גם רופאים מוסמכים ואף יידועי שם כגון הד"ר עמנואל דה יונה, רופאו האישי של המלך. הקהילה החזיקה גם בית מרקחת.

תשומת לב מיוחדת הקדישה הקהילה להחזקתם של מלמדים. מן המחצית השניה של המאה ה-17 התקיימה בז’ ישיבה ובה כ-20 בחורים. בתקנות מ-1690 חויבו בעלי הבתים לכלכל 18 בחורי ישיבה. כמו כן התקיימו בז’ מוסדות צדקה. בז’ אף ביקרו שליחי ארץ ישראל לצורך גביית תרומות עבור עניי הארץ. ב-1683-1693 שהה בז’ השליח מחברון ר’ אברהם קינקי וב-1746 – השליח מצידון ר’ שלמה אשכנזי.

עם ביסוסה של ז’ כקהילה עצמאית השתתפו נציגיה בדיוני ועד ארבע הארצות.

בשלהי המאה ה-17 פתח בז’ בית דפוס המדפיס הידוע אורי פייבוש הלוי מאמסטרדם ומאז הייתה ז’ לאחד משלושת מרכזי הטיפוגראפיה העברית בפולין (לובלין, קרקוב וז’). כבר ב-1692 הודפס בז’ סידור תפילות והספר "דרך ים התלמוד". במאה ה-18 חילקו ביניהם יורשיו של אורי פייבוש את המפעל וכך נתקיימו בעיר שני בתי דפוס עבריים ובהם 8 מכבשי דפוס. לדברי הדפוס שנדפסו בז’ יצא מוניטין בכל רחבי פולין ומחוצה לה.

תקופת השלטון האוסטרי 1772-1918

התקופה האוסטרית מגיעה לאחר שנות שפל ליהודי ז’ שפגעו בכלכלת התושבים ולאחר סבל רב שנגרם בעקבות פלישות צבאיות שונות. מצבה הכלכלי של הקהילה היה ירוד, חובותיה לכנסיות ולמנזרים בלבד עלו על 12,000 זהובים, והריבית גדלה מדי שנה.

בתקופה האוסטרית עמדה כלכלתה של ז’ בכלל ולש יהודיה בפרט בסימן של קיפאון ואף של ירידה יחסית. אמנם רוב הסוחרים הסיטונאים המשיכו להיות יהודים, אולם מעטים עסקו במסחר בהיקף רחב. ב-1820 נמצאו בנפה כולה 9 סוחרים סיטונאים, בעלי בתי מסחר עם רשיון, 8 יוצקי שמרים, 4 סוחרי בקר, 5 עושי גריסים, 4 סוחרי ספרים. הסוחרים הקמעונאים והרוכלים היו רוב רובם של כלל הסוחרים ונלחמו על קיומם. במחוז ז’ היו אז 236 בעלי מלאכה יהודים שגם הם נאבקו על פרנסתם הדחוקה. מצב זה לא השתנה כמעט עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה להוציא הגידול במספרם של הפרוונים בסוף המאה ה-19, שבמלאכתם הצטיינה ז’ ולטיב עבודתם יצא מוניטין בגליציה כולה.

בתי הדפוס העבריים שהתקיימו בז’ במאה ה-18 הועברו בסוף מאה זו על פי פקודת השלטונות האוסטריים ללבוב. ב-1858 הקימו שני מדפיסים מלבוב דוב בריש לוריא וזלמן לייב פליקר, בית דפוס בז’. שמואל פנחס שטילר הקים בית דפוס שני. ב-1862 נוסד על ידי יוסף צבי בלבן בית דפוס שלישי. מפעלים אלה לא נתקיימו זמן רב שכן לא עמדו בתחרות עם בתי הדפוס הגדולים בלבוב.

בסוף המאה ה-18 ובתחילת ה-19 הנהיגו את הקהילה פרנסים מבין "בעלי המאה".על אף שתפקידם הוגבל לענייני דת ולמרשם האוכלוסים בלבד היה עליהם לפתור גם בעיות קשות כגון סילוק החובות, המיסוי היהודי, אפליה בייצור ובשיווק משקאות, הגיוס לצבא, ההתיישבות החקלאית, ביטול הלבוש המסורתי היהודי ועוד.

בשנות השערים של המאה ה-19 החלה החסידות מתפשטת בערים ובעיירות בסביבות ז’, אולם בז’ גופא טרם הכתה שורש. ראשי הקהילה היו ממחנה המתנגדים וגם הרבנים שכיהנו בה דוגמת ר’ משה צבי הירש ב"ר שמעון מייזלש ור’ יעקב אורנשטיין לא נטו אחרי החסידות.

בז’ כבר נמצא אז חוג מצומצם של משכילים . ב-1798 השתקע בעיר בהיותו בן 14 נחמן קרוכמל, לעתיד אחד האישים הדגולים וממניחי היסוד להשכלה בגליציה. רנ"ק למד ויצר בז’ בה ישב עד 1836 כשעבר לעיר הולדתו ברודי. ביתו בז’ הפך לבית ועד לא רק למשכילי ז’ אלא לחוג הרחב של משכילי גליציה באותם הימים שבאו לשתות מתורתו. מ-1821 עמד רנ"ק בראש הקהילה והשפיע על קורותיה. הודות ליוזמתו נבחר ב-1829 ר’ צבי הירש חיות לרבה של ז’ והנפה. הרב חיות היה הרב הראשון והיחיד בזמנו שעמד בבחינות האוניברסיטה בלבוב וקיבל את התואר מגיסטר בפילוסופיה. ר’ חיות עבר ב-1852 לכהן בקאליש.

בזכותו של רנ"ק וקבוצת המשכילים שהתרכזה סביבו נחשב ז’ למרכז חשוב של השכלה בגליציה בעת ההיא, לצדן של לבוב, טרנופול וברודי.

עוד בשנות ה-80של המאה ה-19 נמצא בז’ חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1891 החליטה החברה לצדקה "פועלי צדק" להצטרף לתנועה הציונית. ב-1902 –1903 הוקם בז’ האגוד הציוני בשם "דורשי שלום ציון", וב-1905 סניף "פועלי ציון" שארגן גם איגוד מקצועי של פרוונים. ב-1907 התארגן הנוער הדתי באגוד "ציוני השחר". ראשוני הציונים בז’ נתקלו בהתנגדות חריפה מצד החסידים וה"נאורים" גם יחד, ולפיכך התקשו להקים בית ספר עברי, אולם פעולות הסברה של הציונים נשאו פרי וגדלה השפעתם בקרב הציבור היהודי בז’. בבחירות לעריה ב-1914 זכו הציונים ב-4 מנדטים.

מלחמת העולם הראשונה

באוגוסט 1914 כבשו הצבאות הרוסים את ז’ ומצאוה כמעט ריקה מיהודים שברחו ממנה קודם לפלישתם. במאי 1915 עם שובו של הצבא האוסטרי לז’ חזרו חיי העיר ובתוכם גם חיי היהודים למסלולם הרגיל. בתנאי כלכלה משותקת ששררו אז חודשה פעילות הקהילה. ב-1918 התארגן שוב האיגוד הציוני "דורשי שלום ציון" וקבע שיעורים ללימוד השפה העברית, שבהם השתתפו כ-80 בני נוער. מנובמבר 1918ועד יוני 1919 הייתה ז’ תחת שלטון הרפובליקה האוקראינית המערבית וביוני 1919 חודש בז’ השלטון הפולני.

בין שתי מלחמות העולם

העיר ז’ולקיב לא התפתחה כלל בתקופה זו. מספר האוכלוסין ירד ומלבד תחנת חשמל שהוקמה במקום, זו שהתקיימה מאז 1907 לא נוסדו בה מפעלי תעשייה. גם במבנה המקצועי של יהודי ז’ לא חלו שינויים ניכרים והמסחר נשאר כמקודם עיקר פרנסתם. ב-1920 החלו בשיקום עסקיהם 300 בעלי חנויות קטנות, כ-200 סוחרים שקנו תבואה וביצים בכפרים ומכרו אותם לסיטונאים אחרים וכ-100 סוחרים רוכלים שחיזרו בכפרים אחר מכירת מרכולתם. הסוחרים הזעירים קיימו בתקופה זו "איגוד סוחרים זעירים". הפרוונים הקימו אף הם קואופרטיב. מענף מלאכה זה התפרנסו כ-300 איש אולם ב"עונות מתות" לא הייתה העבודה מצויה בידם. ב-1938 היגיע מספר מחוסרי העבודה ל-200 איש, רובם פועלים שכירים. שאר בעלי המלאכה התארגנו באיגוד "יד חרוצים" שגם הפעיל בית כנסת משלו.

עם אנשי האינטליגנציה המקצועית נמנו כתריסר עורכי דין ורופאים. בשנים הראשונות שלאחר המלחמה בא לעזרת הנזקקים הרבים בעיר (כ-70% מכלל האוכלוסייה היהודית) ארגון הג’וינט שתמך ב-1920 בכ-200 משפחות. הוקם מטבח שבו קיבלו 640 ילדים שתי ארוחות חינם ביום. גם בני העיר בארצות הברית חשו לעזרת קהילתם ועזרו לקרוביהם בחבילות מזון, הלבשה וכסף.

בתקופה שבין שתי המלחמות גברה השפעתן של התנועות הציוניות בקרב יהודי ז’. סניף "פועלי ציון" ואחר כך "התאחדות פועלי ציון" היה מן החזקים בארגונים הציוניים בעיר. ב-1925 הוקם לידו קן של ארגון הנוער על שם ב. בורוכוב. בקן "השומר הצעיר" היו עד 1939 כ-60-70 חברים. מ-1929 הוקם קן "הנוער הציוני" ושנה לאחר מכן הוקם קן ארגון בית"ר. המזרחי התארגנה ב-1922.

בוועד הקהילה היה הרוב בידי הציונים: בבחירות של 1921 וכן באלו של 1937 נבחרו לוועד הקהילה 5 ציונים, נציג אחד של "יד חרוצים" ו-2 חסידים.

בבחירות למועצת העירייה שהתקיימו ב-1927 קיבלו היהודים 19 מתוך 48 המנדטים (וביניהם 14 היו ציונים). מספר היהודים במועצת העירייה ירד בשנים שלאחר מכן בשל תכסיסי בחירות מצד השלטונות לשם קיפוח המיעוטים.

כרב העיר המשיך לכהן בין שתי מלחמות העולם ר’ פ.א.ש. רימלט. במשך כל תקופת כהונתו נתקל בהתנגדותם של חסידי בלז שהיו רוב בין החרדים. בז’ קבע את חצרו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ר’ אברהם שמואל רבינוביץ ששושלת היוחסין שלו הגיעה עד בעל "התניא". בהיותו מחותנו של האדמו"ר מבלז, ר’ יהושע רוקח, לא חלקו על חסידי בלז המקומיים וניתן לו לנהל חצר כ"אדמו"ר מזולקווא".

היישוב היהודי בז’ אף שהייתה לו מסורת של השכלה נתקל בבעיות הקשורות במערכת החינוך. ה"תלמוד תורה" שהתקיים מלפני מלחמת העולם הראשונה על 300 תלמידיו עמד לא אחת בפני סכנת סגירה בשל תנאי התברואה ובשל הצפיפות ששררו בו. הקורסים ללימוד עברית הוקמו ב-1919 אולם מספר הלומדים בהם היה מועט. קורסים משלימים מטעם "האיגוד היהודי של בתי ספר עממיים ותיכוניים" בלבוב נתקיימו בז’ בשנים 1923-1924 ואחר כך נסגרו כנראה בשל חוסר אמצעים. רוב ילדי ישראל למדו בבתי ספר עממיים כלליים ויחידים נתקבלו אף לגימנסיה הממשלתית המקומית. (ב-1939 קיבלו בה 8 תלמידים יהודים תעודות בגרות). במועדונים של הארגונים הציוניים התקיימו ספריות קטנות ורק ב-1939 נפתחה הספרייה היהודית המרכזית ליד "האגודה היהודית של שוחרי תרבות ואמנות", ובה התרכזו רוב בוגרי בתי הספר התיכוניים וכן סטודנטים.

ב-1919 הוקם חוג דרמטי שהשתבח בהצגות מוצלחות מן הרפרטואר היהודי והקלאסי הלא יהודי. גם ליד המועדונים של התנועות התקיימו חוגים דרמטיים.

מלחמת העולם השנייה

מימיה הראשונים של המלחמה הוצפה ז’ בפליטים יהודים ממערב פולין. משהתקרב בצבא הגרמני לעיר המשיכו חלק מהפליטים בדרכם מז’ ואליהם הצטרפו גם קבוצה של מקומיים.

ב-18.9.1939 נכנסו הגרמנים לעיר וכבר באותו יום התנכלו ליהודים תוך שהם מסתייעים באוקראינים מקומיים. בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב נכללה ז’ בתחום השליטה הסובייטית וב-23.9 פינו הגרמנים את העיר. למחרת נראו בה יחידות הצבא האדום שהתקבלו על ידי היהודים ברגשות הקלה. אל העיר חזרו חלק מן היהודים שנמלטו קודם לכן מפני הגרמנים.

בז’ היה ריכוז גדול של פליטים משני סוגים: פליטים שהגיעו בספטמבר ופליטים שהחליטו להימלט משטח הכיבוש הגרמני בחודשים אוקטובר-נובמבר1939 אף שהסובייטים הערימו קשיים על מעבר הגבול. היו אלה בעיקר יהודים מאזור זמושץ’ שהעדיפו לעבור לשטח הסובייטי ומצאו מקלט בז’ הסמוכה.

האוכלוסייה היהודית הושיטה עזרה רבה לפליטים שסבלו מקשיים בהשגת דיור ועבודה. פעילים יהודים קומוניסטים נטלו חלק בממשל המקומי. באביב 11940 נאסרו והוגלו מספר משפחות יהודיות בעיקר מן השכבה האמידה לשעבר. המסחר הפרטי הופסק כמעט כליל, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו ברובם בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות. יהודי ז’ הקימו ועד שטיפל במתן עזרה לפליטים הללו עוד בהיותם בתחנת הרכבת לפני גירושם. גם לאחר מכן נשמר במידה מסוימת הקשר עימם במקום גלותם. לקראת פסח תש"א נשלחו לפליטים חבילות מזון ומצות.

משפלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות אחזה בהלה בקרב יהודי ז’ בשל קרבתה אל הגבול. רק מעטים הצליחו לצאת מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28.6.1941 נכבשה ז’ בידי הגרמנים וכבר למחרת היום הציתו את בית הכנסת הגדול והעתיק שנבנה עוד בימי סובייסקי. בבית הסוהר בעיר נמצאו גוויות של אסירים שנרצחו בידי הסובייטים טרום נסיגתם והדבר שימש עילה להתנפלויות של אוקראינים ושל פולנים על יהודי ז’. ביולי 1941 ניתכו על הקהילה שורה של גזירות: חטיפות לעבודת ככפייה, עוצר לילה, איסור לערוך קניות בשוק העירוני, ענידת סרט לבן ובו מגן דוד על הזרוע הימנית, קנס בסך 250 אלף רובל ו-5 ק"ג זהב. להבטחת גביית הקנס תוך 48 שעות נלקחו מספר בני ערובה.

באותו חודש הוקם היודנראט: פבוס רובינפלד – יושב ראש, אברהם שטריך – סגן יושב ראש, וילהלם ליכטנברג, פ. צ’אצ’קס, א. צ’אצ’קס, משה סובול, נתן אפפל, שמעון וולף, משה רוטל, אפרים לנדאו, סנדר ליפשיץ, ישראל שפירא ועוד. במרוצת הזמן חלו חילופי אישים מסוימים ביודנראט. במקביל הוקמה משטרה יהודית שמנתה תחילה 18 איש ומפקדה היה איש היודנראט פ. צ’אצ’קס.

על היודנראט ועל המשטרה היהודית היה למלא אחר הוראות הגרמנים בכל הנוגע באספקת אנשים לעבודת כפייה, מסירת חפצי ערך ופינוי יהודים מבתים בהם שוכנו קצינים גרמנים.

בסתיו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית הקברות היהודי העתיק והשתמשו בהם לסלילת כבישים בעיר ובסביבתה. בסוף דצמבר הושתה על יהודי ז’ גזרת הפרוות ועל כל יהודי המקום הוטל למסור את הפרוות שהיו מצויות בבתיהם.

בחורף 1941-1942 גברה מצוקת הרעב ובעקבותיה מגפת הטיפוס. היודנראט נחלץ להקלת מצוקות הקהילה: הקימו מטבחים ציבוריים, הוגש סעד לנזקקים אך האמצעים היו מוגבלים ביותר ורק במעט ניתן היה לסייע לסובלים. צוות הרופאים והאחיות בבית החולים היהודי טיפל בעיקר בחולי הטיפוס בכדי לנסות ולצמצם את ממדי המגפה.

גם בתנאים אלה של מאבק על עצם הקיום לא פסקה בז’ העבודה החינוכית.כ-30 מורים ארגנו קבוצות של 6-8 תלמידים אותם לימדו בחשאי. הלימודים התקיימו מסוף 1941 ועד תחילת 1942.

בתחילת 1942 נצטוו הגברים היהודים להתייצב בפני ועדה רפואית לבחינת כושרם לעבודה: A – כשירים לעבודה פיזית קשה. B – כשירים לעבודה פיזית קלה יותר. C – אינם כשירים לעבודה. חלוקה זו עוררה אי שקט רב בקהילה.

ב-15 במרס 1942 דרשו הגרמנים מהיודנראט להגיש רשימה של יהודים עובדים ושאינם עובדים. כ-700 איש מרשימת הלא עובדים, חולים וקשישים נלקחו מביתם רוכזו בחצר הטירה בעיר ולאחר בדיקת הרשימה וסלקציה נוספת הובערו לתחנת רכבת ובקרונות משא נשלחו למחנה ההשמדה בלז’ץ. היודנראט ובני משפחות המגורשים עשו מאמצים בכדי להתחקות אחר גורל המשולחים. הם שלחו אנשים בכיוון הנסיעה וניסו לקבל ידיעות מאיכרי האזור הזה. האמת, אף כי חלקית ומעורפלת, אודות קיום מחנה ההשמדה התגלתה תוך זמן קצר.

בקיץ 1942 עברו דרך ז’ רכבות שהובילו יהודים מכל רחבי גליציה המזרחית להשמדה במחנה בלז’ץ. מגורשים רבים ניסו לפרוץ בכל הדרכים האפשריות את הקרונות, הרבה מהם נהרגו באש היריות או מן החבלות שנגרמו להם עקב הקפיצה. הפצועים והנמלטים היו יעד לרדיפת הגרמנים והאוכלוסייה המקומית. באותה תקופה הגיעו לז’ כמה מאותם נמלטים. לפצועים הוגשה עזרה רפואית תחילה בבית החולים ומאוחר יותר מחמת הסכנה, בבתים פרטיים. אלו שלא נפגעו הוסתרו. פעולות הצלה אלו נעשו מתוך סיכון רב ועל אף החשש מעונש קולקטיבי שיוטל בידי הגרמנים על הקהילה כולה.

האקציה ההמונית השנייה החלה ב-22 בנובמבר 1942. במששך יומיים חטפו הגרמנים והשוטרים האוקראינים יותר מ-2,000 איש וריכזו אותם בחצר הטירה. מן הנחטפים נמנעו מזון ומים והשומרים התעללו בהם וירו בהם. בסיומה של האקציה העלו היהודים לרכבת שהובילה אותם לבלז’ץ. ברחובות העיר ובחצר הטירה היו פזורות כ-300 גופות של יהודים שנרצחו במהלך האקציה. למודי ניסיון מטיפולם בבני קהילות אחרות שקפצו מהקרונות הכינו עצמם חלק מהיהודים לאפשרות זו. צעירים לא מעטים לקחו עימם כלי פריצה, ואמנם רבים קפצו מן הקרונות וחלקם נהרג במקום. שרידי הקהילה בז’ השתדלו להביא את גופותיהם לקבר. רק יחידים הצליחו לקפוץ ולהינצל.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם הגטו שהקיף את הרחובות סובייסקי, פרץ, רייך סניצארסקה וצד שמאל של הכיכר הדומיניקנית. לגטו הוכנסו גם יהודי הישובים הסמוכים: קוליקוב, מוסטי ויילקיה, דוברושיצה וגלינסק. בזמן ההבערה לגטו נשדד רכוש היהודים. בגטו עצמו ששרה צפיפות קשה והאנשים שוכנו גם בקלויזים של חסידי בלז וז’ידיצ’וב. בכל חדר התגוררו בממוצע יותר מ-10 נפשות, בלא תנאים סניטאריים כלשהם. הגטו הוקף גדר תיל, היציאה ממנו נאסרה , על גבולותיו ושעריו ששמרו מבחוץ השוטרים הגרמנים והאוקראינים ומבפנים – השוטרים היהודים. רק קבוצות עובדים היו יוצאות במאורגן ובליווי שומרים לעבודה בעיר ובסביבתה. מצב זה הגביר את הרעב, ומגפת הטיפוס התחדשה ביתר שאת. מס’ הנפטרים מן המחלה עלה על 20 ליום.

בחורף 1942-1943 ברחו יחידם מן הגטו וניסו להציל את חייהם באמצעות ניירות אריים או במציאת מחסה אצל מכרים נוצרים. ואמנם נמצאו בז’ נוצרים אחדים שהיו נכונים להעניק מקלט ליהודים. כך למשל הסתירה מששפחתו של ואלנטי בק 18 יהודים תוך סיכון מתמיד.

גם בגטו עצמו בנו היהודים מחבואים בכדי להסתתר בהם במהלך האקציות. בראשית 1943 חילקו הגרמנים את העובדים היהודים ל-2 קבוצות: העובדים במפעלים לייצור מלחמתי והמועסקים על ידי הצבא הגרמני במחנות. רבים ניסו להתקבל לקבוצות אלו בתקווה שישי בכך משום חסינות משילוח.

ב-15 במרס 11943 הודיעו הגרמנים על מפקד של כל הגברים הכשירים לעבודה לצורך בדיקת אישורים. באצטדיון "סוקול", נאספו כ-600 אישש. לפתע הקיפו את המקום יחידות המשטרה ובמגרש נראה גם וילהאוס, אחד ממפקדי מחנה יאנובסקה בלבוב. האנשים הועברו במכוניות משא למחנה יאנובסקה.

ב-25 במרס הוחל בחיסול הגטו. הגרמנים ועוזריהם סרקו את השטח והוציאו מבתיהם את שארית היהודים שרוכזו בכיכר הדומיניקנית. מצוידים בגרזנים הרסו הגרמנים והאוקראינים קירות ורצפות במטרה לגלות מקומות מחבוא. חלק מן המסתתרים נרצחו במקום. מתוך המרוכזים בכיכר נשלחו כ-100 גברים וכ-70 נשים למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצוע שוכנו במחנה עבודה שהוקם ברחוב סובייסקי. כל הנותרים הובלו ליער "בורק" במרחק של 3 ק"מ מן העיר ונרצחו ביריות בבורות. באקציה זו נרצחו אחרוני אנשי היודנראט והמשטרה היהודית.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה וכ-40 מעובדיו נרצחו אף הם ביער. העיר הוכרזה רשמית "יודנריין" אף שרציחות ספורדיות של יהודים שהתגלו נערכו תדירות בבית הקברות היהודי.

אחרי השחרור נמצאו בז’ כ-70 ניצולים שיחד עם רפטריאנטים שחזרו מברית המועצות עזבו את האזור במהלך 1945-1946 לארץ ישראל, מערב אירופה וארצות הברית.

 

 
Free Joomla Templates from JoomlaShack.com