שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

על מוסטי ויילקייה

ככפר נוסדה מ’ ב-1472. לאחר שנהרס הכפר בידי הטטרים הוקמה במקום עיר מלכותית שנקראה בשם המלך אוגוסט מייסדה ואשר העניק לה מעמד של עיר ב-1549 – אוגוסטוב. ראשוני היהודים התיישבו במ’ סמוך להקמתה כער ורובם באו מבלז.

כבר בפריווילגיית היסוד של העיר מ-1549 נכלל סעיף הנוגע ליהודים ובו נאמר שאם הם מתיישבים בעיר אזי ייהנו מזכויות הדומות לאלו הקיימות בעיר בלז, כלומר הזכות לשבת בכל מקום בעיר, לסחור ולעסוק במלאכה. זכויות יהודי מ’ אושרו בידי מלכי פולין במהלך המאות ה-16-18. במחצית הראשונה של המאה ה-117 גדל הישוב היהודי ומרבית היהודים בו התפרנסו מחכירה, פונדקאות ומעטים ממסחר ומלאכה. בגזירות ת"ח ות"ט ובעיקר בעת פלשית הטטרים נהרס כמעט כליל הישוב היהודי וחודש רק במאה ה-18. עם חידוש החיים היהודיים היו רוב יהודי המקום סוחרים זעירים ובעלי מלאכה. עם האמידים נמנו כ-3-4 בעלי אחוזות יהודים בסביבה הירש גאבל והירש פרוסטיג. הקמת קסרקטינים צבאיים ב-1846 וחיל מצב ששכן בהם שימששו מקור פרנסה נוסף למשפר ספקים יהודים וכן לסוחרים בעלי דוכנים ובעלי מלאכה.

ב-1911 הוקם במוסטי ו’ בנק יהודי פרטי שנתן הלוואות לסוחרים ולבעלי מלאכה ועזר להם לעמוד בתחרות עם הקואופרטיבים האוקראינים והפולנים שנוסדו בעת ההיא.

תחילה הייתה קהילת מ’ כפופה לז’ולקייב ורק בסוף המאה ה-18 הייתה לעצמאית. בית העלמין התקיים כבר בתחילת המאה ה-17 (נשמרה בו מצבה של רב העיר מ-1610). בית הכנסת הראשון הבנוי עץ נבנה בסוף המאה ה-117 ועמד על תלו עד 1911. את אבן הפינה של בניין בית הכנסת החדש ירה האדמו"ר ר’ יששכר בר מבלז שהגיע למקום לחגיגה והבניין השום רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאה ה-19 נבנה גם בית המדרש ועם התפשטות החסידות במ’ הקימו בה גם שני קלויזים – של חסידי בלז ושל חסידי ריז’ין לבית הוסיאטין. בית תפילה נוסף במ’ היה של בעלי המלאכה ונקרא "בית כנסת דחייטים".

במלחמת העולם הראשונה סבלו יהודי מ’ סבל רב. תחילה לא כבידו הכובשים עולם אך שרר בישוב רעב . העזרה ששלח ועד ההצלה בלבוב לא הגיעה למ’. הסופר ש. אנסקי שעבר במקום בעת ההיא תרם ליהודי המקום 500 רובל ובמקרה אחד הציל אותם מחיילים רוסים משתוללים. בעת הנסיגה במאי 1915 העלו החיילים הרוסים באש את רוב בתי העיר. בדליקה נשרפו גם בית המדרש והקלויז של חסידי בלז.

למן שנות ה-20 של המאה ה-19היו רוב היהודים במ’ חסידי בלז. הם ששלטו בקהילה והטביעו את חותמם על ההווי ועל אורח החיים הציבורי בעיר. ראשוני המשכילים בעיר נרדפו על ידם.

בין שתי מלחמות העולם

היישוב היהודי לא הצליח לשקם את כלכלתו שנפגעה במהלך מלחמת העולם הראשונה. רבים מתושבי מ’ לא חזרו לעיר מולדתם. כ-60 משפחות "הנשרפים" המשיכו שנים רבות לגור בצריפים ולא היה לאל ידם לבנות את ביתם מחדש. בשל היחס השלילי ליהודים מצד מפקד חיל המצב הפולני וכן של בית הספר לשוטרים אזל גם מקור פרנסה זה עבור היהודים. ב-1930 הוקמה קופת גמ"ח בכדי לסייע לנצרכים הרבים.

לעומת המצב הכלכלי הירוד נתגלתה בתקופה ההיא בקרב יהודי מ’ פעילות ערה בתחומים הציבוריים והחברתיים. בשונה מן התקופה שלפני המלחמה הלכה וגברה עתה השפעתם של האיגודים המקצועיים שהוקמו בעיר. ב-1920 הוקמה אגודה ציונית "האור" ולה מועדון, ספריה וחוג דרמטי. ב-1926 נוסדה "אחווה" שהתאחדה כעבור 3 שנים עם "האור" כסניף של "ההתאחדות" במקום. תנועת גורדוניה הוקמה במקום ב-1929. ביתר נוסדה ב-1932 וגגם לה מועדון, ספריה וחוג דרמטי. ב-1928 הוחל בבניינו של בית העם היהודי שהושלם כעבור שנים אחדות. במ’ הוקמו קיבוצי הכשרה של חלוצים שהתכוננו לעלייה ארצה – גשר, דרור, החלוץ, בית"ר. גם צעירי אגודת ישראל קיימו הכשרה במקום.

בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו ב-1928 קיבלה הרשימה הציונית את רוב המנדטים. בבחירות למועצת העריה נבחרו ב-1927 22 יהודים מתוך 48 הנבחרים.

בתקופה ההיא הקומה במ’ מערכת חינוך יהודית ענפה. התלמוד תורה עבר מודרניזציה ונעשה ב-1929 לחדר כללי, מחולק לכיתות והונהגו בו שיטות לימוד מתקדמות יותר. ב-1937 הקימו צעירי אגודת ישראל בית ספר לבנות – "בית יעקב" ובו 30 תלמידות. ב-1919 הוקם במ’ בית ספר עברי משלים. אחד ממוריו היה המשורר אברהם דוב ורבנר. ב-1934 פרסם קובץ שירים בשם "זוועות". הוא עלה לארץ ישראל אך חזר ב-1938 כדי להביא עמו את אשתו וכך נשאר במקום ונרצח בשואה.

מלחמת העולם השנייה

לאחר פרוץ המלחמה הציף את העיירה גל של פליטים יהודים ממע’ פולין ותושבי המקום נתנו להם מקלט בבתיהם.

עשרה ימים בלבד שהו הגרמנים בעיירה לאחר שכבשוה. בפרק זמן זה עלה בידם להעלות באש את בית הכנסת ובתיהם של יהודים אחדים וככן לסחוט מן היהודים קנס גדול.

עם כיבוש העיירה בידי הצבא האדום הולאמו המפעלים הפרטיים והאחוזות והוחרמו חנויות. היהודים העשירים הוטרדו בחיפושים בבתיהם ובהחרמות רכוש. הם נצטוו לצאת את מ’ ולעבור למקומות מרוחקים. אחדים הצליחו להישאר בזכות שוחד. חלה ירידה בעיסוקם של רבים מיהודי המקום שנאלצו לשלוח ידם בכל מלאכה ובלבד שיירשמו כעובדים במפעלים או במוסדות ממלכתיים. בימי השלטון הסובייטי נפגעו בעיקר הפליטים. באחד הלילות הופתעו במעונותיהם ושולחו לירכתי רוסיה. באביב 1941 גויסו צעירים יהודים רבים לצבא האדום וחלקם הועסקו בעבודות ביצורים.

משפלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות כבשו הנאצים את העיר והחלו חוטפים גברים יהודים לעבודות קשות – בעיקר לתיקון הגשר על נהר ראטה שנהרס בידי הצבא הסובייטי הנסוג. בית המדרש הוצת והיהודים אולצו לכבות את הדליקה. כעבור ימים אחדים אסרו שוטרים גרמנים בלילה בעזרת האוקראינים 50 מנכבדי העיר. 30 נפדו בידי קרוביהם בכופר נפש, או שוחררו בעזרת שתדלנות וקשרים. שאר ה-20 הובאו לבית הכנסת הגדול. הבניין הוצת ורוב הכלואים בו נרצחו. כעבור ימים אחדים רצחו שוטרים אוקראינים ביער סמוך הנקרא "זא בבקון" או "באגנה" 90 יהודים ביניהם 10 נשים וכן עשרה פולנים.

מאחורי הרציחות וההתעללויות עמד ראש העיר האוקראיני ד"ר סטרונצ’יצקי. הוא שיזם אותן או שאישרן.

לאחר גל רדיפות זה שררה כשנה של הפוגה. יהודי מ’ עבדו למען השלטונות הגרמניים והאוקראינים בסלילת דרכים, בכריתת עצי יער, בהובלת עצים וכן במנסרה של "זליג" (שם עבדו נשים רבות).

אולם בראשית אוג’ 1942 נצטוו היהודים להתרכז בגטו שהקיף את הרחובות סביב בית העם היהודי לשעבר. הגטו לא גודר ולא נשמר בידי המשטרה. בו בזמן הוקם לא הרחק מן הגטו מחנה עבודה קבוע מטעם הוורמאכט ולשם הועבר חלק ניכר של הגברים הכשירים לעבודה. המחנה הקיף גוש של בתים. הקימו בה סדנא לייצור חבלים ורצועות חרושת, מכבסה ומתפרה. כן יצאו כלואי המחנה לעבודות חוץ. במחנה הועסקו גם נשים מעטות בעיקר במטבח. בגטו נותרו לרוב הזקנים, הילדים, הנשים והבלתי כשירים לעבודה. אמנם נשים רבות המשיכו לעבוד במנסרה של זליג ושמקומות אחרים. בוקר בוקר הן התייצבו למסדר והלכו בקבוצות בליווי שוטרים למקומות עבודתן.

התנאים במחנה היו נוחים יחסית. הוא היה מוקף גדר אך זקיפים לא שמרו עליה וקל היה להיכנס ולצאת. על המחנה פיקד מאיור קרופה, וינאי, שיחסו ליהודים היה אנושי. המזון שסופק בידי הצבא הניח את הדעת והעבודה בחוץ אפשרה השגת מזון נוסף. ביום ראשון היהודים לא עבדו והורשו לבקר את משפחותיהם בגטו והיו מביאים להם בחשאי מזון. לכן השתדל כל יהודי "להיכלא" במחנה באמצעות שוחד ובתיווך היודנראט. יושב ראש היודנראט היה הרמן גרובר, לשעבר יושב ראש הקהילה בוויקוב נובי הסמוכה. הידיעה על "גן העדן" במ’ נפוצה בסביבה כולה בסתיו 1942 – תקופת אקציות החיסול באזור – השתדלו יהודים מכמה ערים סמוכות להישלח לגטו במ’. קרופה שיתף פעולה עם היהודים ולא אחת הסדיר להם תעסוקה פיקטיבית במחנה. כך הגיעו למ’ יהודים רבים מז’ולקייב, ויטקוב נובי, בלז וראדז’יחוב. במרוצת הימים משנתמלא הגטו ובמחנה חסרו מקומות הלכה וקשתה הכניסה הלגלאלית למ’. מספרם הרשמי של שוכני המחנה היה כ-1,500 אך למעשה שהו שם עוד כ-500 איש. מס’ אוכלוסיית תושבי הגטו בשלב זה אינו ידוע.

מצב היהודים הלך ורע למן סוף אוקטובר 1942. המשטרה הגרמנית החלה לערוך מזמן לזמן מצודים ולשלח יהודים מהגטו אל ערי הסביבה, שבהן נערכו אז גירושים והרג. ב-22 באוקטובר 1942 נשלחה קבוצת יהודים לסוקאל. יום אחד בסוף נוב’ הבחינו עובדות במנסרה של זליג בעגלות מתקרבות. הן הבינו כי עומדים לתפוס אותן ולכן נמלטו נשים רבות אל היער הסמוך וייצ’ורקי. השוטרים ירו בבורחות. הנשים שנותרו הובאו לתחנה שיילצה-זאווניה, שם הוקם בינתיים מחנה עבודה בו הונהג משטר אכזרי והריגות יומיומיות. ממחנה זה לא חזרו עוד הנשים.

באותו זמן גורשו מהגטו קבוצות ילדים וזקנים לזלוצ’וב, ושאר אוכלוסיית הגטו נקראה על ידי השלטונות המקומיים לעבור ליאריצ’וב-נובי, ל"עבודה בתנאים טובים". היו אנשים שנענו לקריאה והם נרצחו כעבור זמן קצר באקצית החיסול שנערכה בעיר זו. יהודים שלא נרשמו ביודנראט ושהו בגטו באורח לא חוקי חששו לחייהם. המחנה הוסיף להתקיים בניהול הוורמאכט. המפקד היה עתה שולץ, איש ס"ס, ממחנה יאנובסקה בלבוב. גם שולץ לא התעלל בשוכני המחנה ומגעם עם משפחותיהם היה אפשרי גם עתה. אך סכנה מתמדת הייתה צפויה לשוכני מחנה מ’ ולשוכני הגטו בשיילצה-זאווניה. קבוצות יהודים הובאו לעבודה ואף שוכנו במקום. גדל מספרם של מי שנספו במחנה בעבודת פרך ובהוצאות להורג.

אקצית החיסול נתקיימה במ’ ב-10 בפברואר 1943. ימים אחדים קודם לכן כבר רווחו שמועות מדאיגות בנדון בגטו ובמחנה. היודנראט הכחיש והרגיע את האנשים. יום או יומיים לפני האקציה בא למחנה המפקח על מחנות העבודה בדיסטריקט גליציה קצין הס"ס הילדבראנד. הוא קרא לעבודה מאומצת ולשמירת הניקיון והבטיח את המשך הטיפול הנאות בשוכני המחנה. לנשים מהגטו נאמר שעליהן להתייצב למחרת במסדר בלבוש נאה שכן יעבירו אותן למקום עבודה אחר שהתנאים בו מצוינים. כל זה הגביר את חרדתם של היהודים. קצתם נמלטו אל היער הסמוך. בלילה כיתרו שוטרים גרמנים ואוקראינים את הגטו והמחנה. מסדרי הבוקר נערכו כרגיל אולם צוותי הפועלים נצטוו להישאר במקום. בגטו עברו השוטרים בכל הדירות הוציאו את האנשים והוליכו אותם לכיכר השוק. יהודים שנחשפו במחבואיהם, החולים, התשושים וכל אלה שניסו לברוח – נורו במקום.  המרוכזים בכיכר השוק הוחזקו שם שעות אחדות ואחר כך הוליכו אותם אל יער "זא בבקון" או "באגנה". לשם הובאו גם חלק מהגברים מהמחנה. קבר המונים גדול כבר נכרה. כולם נצטוו להתפשט ושם נורו. רוב ההרוגים באקציה היו תשובי הגטו כלומר נשים, זקנים וילדים. למחרת נצטוו 20 גברים מהמחנה לסתום את הקבר ביער בסיד ובעפר וכן לאסוף ולמיין את מלבושי ההרוגים.

האקציה של פברואר שמה קץ לקיומו של הגטו. מכ-2,000 שוכני המחנה נותרו בחיים 800-1,000 איש שחלקם ניצלו בזכות מחבואם. אנשי המחנה המשיכו בעבודתם אך תוך מתח מתמיד. ואמנם כעבור 10 ימים שוב הוצאו מהמחנה 200 יהודים שהועברו לתחנה בשיילצה-זאווניה, שם נרצחו כעבור זמן קצר. למרבה הרעה פרצה במחנה מ’ מגפת טיפוס. פעמים אחדות נורו המאושפזים בבית החולים במחנה. עם החמרת המצב חמקו יהודים יחידים מן המחנה והתחבאו ביער. בתחילת מאי 1943 נשארו במחנה יהודים מעטים בלבד. סבורים כי בתקופה שבין פברואר למאי שולחו קבוצות מן המחנה למחנות אחרים דוגמת יאנובסקהפוטיליץ’ או קמיונקה וולוסקה. מחנה מ’ חוסל במאי 1943 ושארית היהודים הועברה לראווה רוסקה, שם כנראה הוכנסו למחנה עבודה שחוסל סמן קצר לאחר מכן ביוני 1943.

מבין היהודים תושבי מ’ נותרו בחיים לאחר המלחמה עשרות בלבד. קצתם ניצלו במחבוא ביער וייצ’ורקי והשאר בברית המועצות. רק שניים מביניהם חזרו לזמן קצר לעיירתם. הם מצאו את רוב בתיה הרוסים, בית הכנסת הגדול שהיה שרוף בפנים הפך למחסן, בית המדרש ובית העלמין נמחו מעל פני האדמה והמצבות נותצו לצורך ריצוף רחובות.

 
Joomla Templates: by JoomlaShack.com