שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

קיצור תולדות העיר ז'ולקיב וקורותיה

בגליציה המזרחית, כשלושים ק"מ צפונית מלבוב הוקמה בשלהי המאה ה – 16 העיר ז’ולקיב. שמה של העיר נגזר משם משפחתו של מייסדה הטמן (דרגה צבאית) סטניסלב ז’ולקיבסקי. אחד מצאצאיו, יורשו יאן סוביסקי הוכתר למלך פולין.

המלך סוביסקי קבע את מושבו הזמני בז’ולקיב, בארמון המלכותי, הידוע בשם "זאמק", על כן ניתן לעיר תואר עיר המלוכה. המלך סוביסקי נטה חסד ליהודי העיר, בהשפעתו של רופאו האישי, היהודי המפורסם ד"ר שמחה מנחם דה-יונה. בתקופת מלכותו של המלך הזה הגיעו יהודי ז’ולקיב לשיא ההתפתחות והזוהר, והעיר הפכה להיות מרכז תורה וחוכמה. בעזרתו של המלך סוביסקי הוקם בית כנסת מפואר, שנקרא לכבודו "די סוביסקי שול".

על שער הכניסה לבית הכנסת התנוססה כתובת באותיות גדולות "אדם דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו – ימיו אינם חוזרים ודמיו אינם עוזרים".

בית הכנסת נבנה בצורת מבצר, באשר שימש גם לצורך הגנה בעת מלחמות ופלישות. למעשה כל העיר היתה מוקפת חומה, ובה ארבעה שערים. לאחד מהם, שער גלינסקי, היה מחובר גשר נע, שניתן היה להרימו ולהורידו לפי הצורך.

יחסו האוהד של המלך, הביא בנוסף להתפתחותם המהירה של יהודי ז’ולקיב גם להקמת בית דפוס עברי, אשר הועבר לשם מאמסטרדם ע"י המדפיס הנודע אורי פייבוש הלוי,על סמך הרשאה מיוחדת משנת 1677, חתומה בידי המלך סוביסקי. אין  איפא תימה שהסופר, חוקר חכמת ישראל, שלמה בובר (סבו של הפילוסוף מרטין בובר) שמקור מחצבתו בז’ולקיב, בספרו על חכמי ישראל ורבניה בעיר זו, הכתיר את ספרו בשם "קריה נשגבה".

רבים הם אנשי שם מפורסמים שחיו ופעלו בז’ולקיב בשטחים רבים ומגוונים:

• בשטח הדת – הרב צבי הירש חיות בעל תפארת צבי.
•  בשטח הפילוסופיה – ענק ההגות וההיסטוריה ר’ נחמן קרוכמל (רנ"ק) בעל "מורה נבוכי הזמן".
•  בשטח הספרות – התבלט ד"ר מאיר הלוי לטריס.
•  בשטח המשפטים – קנה לו שם עולמי הירש לאוטרפכט, אשר קיבל תואר אצולה באנגליה "סר". הירש לאוטרפכט היה מומחה ידוע במשפט בינלאומי והוא גם ידע לשמור על יחודו ושמו היהודי הירש.

בין האישים הבולטים, שמקור מחצבתם בז’ולקיב, ראוי להזכיר את ד"ר משה גוליגר, חוקר התנ"ך, מרצה במכון למדעי היהדות בוורשה.

יהודי ז’ולקיב היו פעילים בשטחים שונים. בראשית המאה הנוכחית נוסדו בעיר, בית ספר ללימוד השפה העברית בשם ‘תרבות’, בית ספר תיכון מקצועי לבנות יהודיות ע"ש ד"ר צלינה קלפטן, התארגן מועדון לתרבות ולאומנות בשם "קולטור פאריין", פעל תיאטרון חובבני בניהולו של מאיר מלמן, בעלה של אידה קמינסקי, הוקם בית יתומים יהודי ועוד.

החל משנות ה – 20 של המאה העשרים הפכה ז’ולקיב לאחד המרכזים החשובים של תעשיית הפרוות. רוב הנוער נהר לעבודה במקצוע זה ואף צעירים אקדמאים, אשר נואשו מכל סיכוי, לקבל עבודה במקצועם, פנו לפרוונות. הפרוונים בז’ולקיב התמחו בעיקר בחיבור שאריות פרוות, לעורות שלמים מהם תפרו מעילי פרווה.

מענף תעשיה זה התפרנסו במישרין או בעקיפין רוב יהודי ז’ולקיב. הודות לשוק יצוא הפרוות בעיקר לצרפת, היגרו פרוונים רבים מז’ולקיב לפריז. כך ניצלו (חלק מהם) מזוועות השואה בפולין.

בז’ולקיב שלפני השואה היה הנוער היהודי רובו ככולו ציוני, מאורגן בתנועות נוער למיניהן: השומר הצעיר, החלוץ או הצוה"ר. תנועות אלו כללו את כל רבדי הנוער הלומד והעובד. הפעילות היתה ערה. רבים יצאו להכשרה כדי להכין את עצמם לעליה ולעבודה. מאחר ורק מעטים הצליחו אז להשיג רישיונות עליה, בלית ברירה, פנו לעליה ב’ שהיתה קשה ואף מסוכנת. גם בספינה "ולוס" המפורסמת בנדודיה נמצאו חלוצים מז’ולקיב, מהם ידידינו זושיה רפפורט וחיים סרבר. האניה "ולוס" נדדה בים במשך חודשים רבים, לא הורשתה להטיל עוגן באף חוף, אך כח נעורים ורצון עז הביאו אותם לבסוף ארצה, לאחר סבל ותלאות רבים. הצביון הכללי של יהודי ז’ולקיב היה דתי מסורתי ולאומי. יהדות שורשית, שומרת מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. גם קומץ החילונים בעיר חש שייכות חזקה למסגרת הקהילתית המאורגנת להפליא וגילה פעילות אינטנסיבית בשטח ההשכלה, הרווחה, החינוך והתרבות. התחושה של  "ישראל ערבים זה לזה" מצאה את ביטויה בימי השואה. העזרה שהוגשה לפליטים – היתה מן המפורסמות, כמו לאלה שהחליטו לקפוץ מהרכבות המובילות לתאי הגזים בבלזץ. "הקופצים" האלו מצאו בז’ולקיב קהילה של רחמנים בני רחמנים, שהושיטו להם יד לעזרה. כאן יש מקום להעלות  על נס את פעילותה הברוכה של פפקה פיש – אחות במקצועה וקבוצה של מתנדבות אשר הלכו לאורך פסי הרכבת אספו את הפצועים והגישו להם את העזרה הדרושה.

לא חסרו גילויי אומץ וגבורה כמו זה של משה זפט, אשר התנפל בשצף קצף על חייל גרמני בעת שהוציאו מהבונקר, שבו הסתתר. את המצב הנואש בימי השואה הנציחה ביומנה קלרה קרמר – לבית שוורץ, שהסתתרה בבונקר יחד עם 17 נפשות וכולם ניצלו.

תקופת השואה בז’ולקיב וסופה המר והנמהר של קהילה זו מתוארת לכל פרטיה ע"י גרשון טפט – שחי בז’וקיב בימי השואה ומיד לאחר השחרור, שיחזר ותאר את המאורעות בעיר בספר "השמדת יהודי ז’ולקיב" בהוצאת הוועדה המרכזית לחקר השואה בלודז’ 1946, בפולין. קטעי היומן והספר הנ"ל תורגמו לעברית ומהווים חלק מהספר הגדול ז’ולקיב "קריה נשגבה", שיצא לאור ע"י ארגון יוצאי ז’ולקיב בישראל.

nתוך אוכלוסיה של למעלה מ – 5000 יהודי ז’ולקיב נותרו בעיר בתום מלחמת העולם השניה 70 נפשות בלבד (הרשימה מפורטת בספרו של ג. טפט). אודים ניצולים מהשרפה הגדולה – השואה. קומץ יהודי ז’ולקיב שחיו לפני השואה בארץ או בארצות הפזורה וכן אלו שעברו את השואה והגיעו ארצה, ממשיכים לקיים את מסורת בית אבא, שומרים על קשר ביניהם ומושיטים עזרה הדדית בכל מקרה של צורך. הם גם פועלים לכך שזכר העיר ויהודיה לא יאבד, אלא יעבור לידיעת הדורות הבאים ולתודעתם.

את קיצור תולדות ז’ולקיב ערכו והכינו לדפוס 
רחל קלדור לבית אייכל וגרשון טפט – חברי הועד.

 

 

 
Joomla Template Tutorial from JoomlaShack