שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

סיפורה של ילדת שואה ומעפילת "אקסודוס"

נכתב ע"י טובה בן-מנחם (גיזה מנדל)
הוכן ע"י הנכדה מעין קבלי 2005

נולדתי בפולין בעיר ז’ולקב ליד לבוב בשנת 1934, למשפחה עשירה ומכובדת. בהיותי בת חמש, גורשתי לגטו עם משפחתי. אבי נלקח לעבודות כפייה בתחנת הרכבת המקומית, בהיותו בעל מקצוע מועדף וחיוני לגרמנים, מקצועו "מנסרות, יערות", מקצוע שעובר מאב לבן, דור אחר דור.

הגרמנים היו זקוקים לו והבטיחו לו שיהרגו אותו אחרון, לאחר שתפקידו יסתיים. כשאבא הרגיש מה ערכו, ניצל את ההזדמנות ודרש מהם לספק למשפחתו ניירות אריים ואפשרות בריחה מהגטו, כמובן תמורת הון עתק של דולרים, זהב, ויהלומים, ההסכם נעשה. הגיעו אלינו אל הגטו שלושה אנשים, ביניהם אשה שהתחזתה למורה, מאוחר יותר התגלה שהם היו עריקי צבא פולני והאישה זונה. חזותי כפולניה הייתה מצוינת, אך הייתה בעיה, כיצד ילדה בת שש, שאינה יודעת קרוא וכתוב תלמד תוך שלושה ימים זהות חדשה ותפילות נוצריות בעל פה. הייתה התלבטות אבל רק מצידם, כי אני ניחנתי בזיכרון פנומינלי וקליטה מהירה. וכאן באה לעזרתי אמא, היא הקריאה לי פעמיים כל תפילה וקורות חיים בדויים. כעבור שלושה ימים אותה שלישיית הרמאים חזרה לגטו, והם בחנו אותי בקפידה כל תפילה בנפרד. וכמובן קורות חיים חדש והנה זכרוני לא בגד בי, עמדתי במבחן, ותאריך המילוט מהגטו נקבע ל 31.12 , ליל הסילבסטר!!!, כי זה היה הלילה בו כל השומרים סביב הגטו היו שיכורים, כולל כל האוכלוסייה הפולנית. לכן המילוט מהגטו היה פחות מסוכן.

באותו יום גורלי, ב- 31.12, בשעה 12 בלילה חמקתי עם אמי דרך פרצה בחומת הגטו אל תחנת הרכבת, ישר ללשכתו של מנהל תחנת הרכבת.
הוא היה "פולקס דויטש", לכן היה מעורב בבריחה שלנו ובכניסתנו אל הרכבת, שהובילה אותנו אל עיר הבירה וורשה,מדוע וורשה? משום שוורשה זאת עיר גדולה מאוד ומשופעת בכנסיות, וקל יותר לחמוק מהגרמנים, הכנסיות שימשו מסתור בזמן האקציות, מכיוון שלפי החוק אסור היה להיכנס למקום קדוש עם נשק, אבל זה היה רק בהתחלה, מאוחר יותר הגסטפו כבר לא היסס להיכנס לכל כנסיה עם נשק ופנס שבעזרתם בדקו כל מתפלל וכשהוא לא מצא חן בעיניו הוא נורה במקום.
הסתובבתי לבד בין הילדים הרעבים ורעבתי כמוהם וחלמתי על לחם, כדי להיות שבעה , כאן עלי לקצר כי הסיפור מאוד ארוך, גטו וורשה בער בערך באותה תקופה. קבלנו ידיעה שאבי נשלח לאוקראינה לנהל תחנה שדרכה נשלחו עצים לברלין עשרים וארבע שעות ביממה.
כשהחזית הגרמנית נשברה והידיעות על התבוסה התחילו להגיע אל הכפר הקטן באוקראינה שבו שהינו. אוקראינים ראו במפולת הגרמנים הזדמנות להחזיר לעצמם שוב את אוקראינה בלתי תלויה, בעזרת רציחת פולנים.

כמובן כי יהודים כבר לא היו. שוב היינו נתונים בסכנת מוות והפעם כפולנים. כשהרגשנו שהקרקע בוערת מתחת לרגלינו, נמלטנו ברגע האחרון בחסות החשכה אל תחנת הרכבת ועלינו על קרונית פחם לכיוון העיר "טרנובז’ג" שליד נהר וויסלה ושם שוחררנו על ידי הצבא האדום.
לא אשכח את הרגע כאשר אל תוך המנזר שבו הסתתרנו מפני ההפצצות, נכנסו נערים כבני ארבע עשרה או חמש עשרה, לבושים במעילים צבאיים ירוקים שהגיעו עד הרצפה ורובים שהתנוססו מעל לראשיהם הקטנים, והכריזו ברוסית: "אנחנו באנו לשחרר אתכם" אלה היו רק ילדים. כיום כאשה בגיל שבעים פלוס, אני אומרת לעצמי שאלו היו "בשר לתותחים".

עזבנו את טרנובז’ג לסלזיה עיר ליגניצה", עיר מפגש של ניצולים בפרט, ניצולי שואה מפולין.
עברנו לברטיסלווה, לאחר מכן לאוסטריה, כשהגענו לגרמניה, הורי מסרו אותי למוסד לילדים על שם "הנריטה סולד", בעיירה פירטן 1, שהוחזקה על ידי מוסדות אמריקאיים.
שם צורפתי לקבוצת ילדים, בשם "ניצנים", היינו בגילאים 11-13, המדריכה חביבה טפלה בנו במסירות ודאגה שנקבל לחם לבן.
בפעם הראשונה אחרי שנים, אכלתי לחם לשובע, אך הימים היפים עברו מהר.
בוקר אחד חילקו לנו מדי חאקי עם כובע בצורת סירה ונאמר לבנות לרקום בצד ימין את המילה EXODUS 47.
לא נאמר לנו מה פירוש המילה ומה משמעותה וגם לא שאלנו. בצענו את הפקודה ובאותה תלבושת צולמה תמונה אחרונה במוסד.

למחרת הגיעו אל המוסד משאיות צבאיות ובלי שום הסבר ובלי לומר לאן, הצטווינו לעלות על תוך המשאיות.
עדין לא ידענו לאן פנינו מועדות, לבסוף הגענו לתחנת הרכבת. אנחנו מקבלים פקודה לרדת מהמשאיות ולעלות אל תוך הרכבת, והשמחה הייתה גדולה, רכבת נוסעים של ממש! והנה מול דלת הקרון שישבתי עם אחותי אני רואה את הורי שניהם בוכים, ואז נודע לנו שאנחנו בדרך לארץ ישראל והם ספרו שידעו על התוכנית של שליחת ילדים לבדם לישראל וההורים יגיעו כמה שבועות אחרינו באוניה אחרת, אבל הסוכנות כזבה להורים האומללים, כי לא הייתה תוכנית כזאת עבור הורים.
התוכנית האמיתית הייתה לשלוח 4,500 ילדים, ביניהם קצת זקנים, נשים צעירות בהריון, כולם שרידי שואה, המטען האנושי הזה אמור היה לפתוח את שערי המדינה שבדרך. התוכנית נכשלה כשלון טוטלי, בהמשך תראו.

הרכבת זזה, אמי עוד הספיקה לומר לי: "שמרי על אחותך", למרות שהיא גדולה ממך". ואכן קיימתי את הבטחתי.
כעבור כמה שעות של נסיעה, עצרה הרכבת, הועברנו שוב אל משאיות, עצרנו באזור כפרי,שוב מחנה בכפר צרפתי. שמעתי שפה לא מובנת לי, כשסובבתי את המחנה המגודר ברשת עבה, ראיתי מעברו השני של הגדר עצי פרי שעדיין לא חזיתי כמותם, ומתחתם נשים שקוטפות את הפירות היפים והמוזרים מעוררי תאבון.
אחת הנשים ראתה אותי מביטה בה ובולעת את הרוק , כי בטני קרקרה מרעב. היא ניגשה אל הגדר והושיטה לי כמה פירות יפים כאלה. מאוחר יותר למדתי כי אלו אפרסקים. עדיין לא השקיטו את הרעב שכרסם בי בלי הרף.

שיכנו אותנו בחדרים קטנים במבנים ארעיים שכפי הנראה נבנו במיוחד עבורנו, הכינו אותנו מראש להשכמות פתאומיות בשעות שונות של הלילות הבאים, ובאותם הרגעים הספורים שניתנו, היה עלינו לארוז רק את הבגדים החיוניים בתרמילים קטנים לא יותר מרוחב הכתפיים.
כבר בלילה הראשון בעת הצפירה , רצנו החוצה עם התרמילים, כאן ראינו את המציאות. היה עלינו לעבור בין שני קירות שנבנו לצורך התרגיל, בערך רוחב של כתפיים, זה היה רוחב מעברים בתוך האוניה, כעבור כמה ניסיונות ברגע של אמת, היה עלינו לזרוק את התרמילים ובמקום התרמילים ללבוש כמה בגדים לצורך החלפה, היתר נשאר מאחורינו.
למחרת בלילה, עלינו על משאיות ועם שחר הגענו לנמל "סט" אך לא אל תוך הנמל. עלינו על האוניה בעזרת קרשים חזקים דרך רפסודה.
הכל התנהל בסדר מופתי בשקט בשורה עורפית בזהירות כי אף אחד לא רצה ליפול אל הים. המעברים בתוך האוניה היו צרים, הבנתי מיד מדוע לא יכולנו לקחת תרמילים.

פנים האוניה היה מסודר מדפים רחבים, ששימשו לנו כמיטות. היה עלינו לשכב על הצד צמודים אחד ליד השני.
המצב היה כזה כשהאחד רצה להסתובב לצד מסוים אז היה הכרח על כולם להסתובב אחריו, המצב היה בלתי נסבל , חום זיעה ומחנק ליוו אותנו לאורך כל הדרך.
הייאוש עדיין היה רחוק מאיתנו, מכיוון שידענו שבעוד שבוע בערך נגיע לחופי ארץ ישראל!!!.
השתוקקתי למים, למקלחת, כדי להקל קצת על ההרגשה הקשה שאופפה אותי. הייתכן שבאוניה אין מקלחת? התחלתי לבדוק למרות האיסור החמור לא להסתובב בשטח האוניה.

אני הייתי ילדה ערנית, ראיתי מה שאחרים לא רצו שאראה ושמעתי מה שאחרים לא רצו שאשמע, הפרתי פקודה כשסבלי הגיע לשיאו.
גלשתי מהמדף, כלומר ממיטת הזיעה, רואה ולא נראית והתחלתי לזחול בין השורות,עד שבהגעתי למקום בו היה תלוי סולם חבלים, התחלתי לרדת בו, חשבתי לי מה אני כבר יכולה להפסיד? הסולם הוביל לתחתית האוניה, סבך של צינורות כפי הנראה גם מכונות.
המשכתי לתור הלאה בשטח עד שהגעתי לחרטום האוניה!, ולהפתעתי גיליתי שלוש דלתות בצד ימין, קצת לפני החרטום של האוניה, וממול דלת אחת גדולה.
שמעתי ברקע קולות של גברים כפי הנראה של צוות האוניה. צעדים כבדים נשמעו מתקרבים לכוון הדלת הגדולה, נצמדתי מהר אל אחת משלושת הדלתות ולא האמנתי מה אני שומעת, מים!, עמדתי דקות ארוכות עד שהבנתי שהן מקלחות של הצוות ששרת על האוניה.
בעודי עומדת וממתינה, והנה הופיע גבר שמן לבוש רק מכנסים וכובע טבחים על ראשו, ופותח את הדלת הגדולה. לא להאמין מה עיני ראו: שני רבעי בקר תלויים על ווים ומאות או אלפי שימורי מזון כגון מיצים וכדומה, ואז נפלט מפי: "אוכל", כל כך הרבה מזון ואני כה רעבה, ואז שאלתי את עצמי איך זה להרגיש שבעה? , האם אי פעם יבוא יום כזה?.

בינתיים עברה שעה ואף אחד לא הופיע להשתמש במקלחות. נכנסתי פנימה אל המקלחת הראשונה, עמדתי מתחת הזרם לבושה בבגדי הדלים, חשבתי במילא יתייבשו כעבור שעה. המים היו מלוחים ואף על פי כן נעים היה לי להרגיש קצת קרירות. את הסוד שמרתי לעצמי.
את הימים הבאים ביליתי בשוטטות האוניה ולפעמים הצלחתי לעלות אף למעלה אל הסיפון הראשי. שמתי לב שמלבדנו שטות משני הצדדים של אוניתנו משחתות ברטיות בעלות תותחים גדולים. תהיתי לעצמי מה פשר הדבר, מדוע תותחים? האם שוב מלחמה?
התשובה לא אחרה לבוא, כעבור כמה ימים שמתי לב לתנועה בלתי רגילה. כל היום נשאו על כתפיהם נערים בוגרים וגברים, ולא חסרו גם נערות בוגרות שנשאו ארגזי שימורים וחפצים למיניהם. הרגשתי שמשהו עומד לקרות.
כעבור זמן מה שמעתי צפירות ואזעקה. נשמעו יריות ושתי נגיחות אדירות בשני צידי האוניה. המים פרצו פנימה בזרם אדיר.
החלק התחתון התמלא במהירות במים, סכנת הטביעה הייתה מוחשית, המים גבהו במהירות. באותו רגע השתררה היסטריה ואנדרלמוסיה ובנוסף לזה גם אחותי הגדולה התחילה לבכות,"אני רוצה לשתות, אני רוצה לשתות!".
לא הייתה לי ברירה, הבטחתי לאמי לדאוג לאחותי לכל אורך הדרך, מוחי פעל במהירות, נזכרתי באותו מחסן מזון ובמדרגות החבל שהובילו אותי למטה. זחלתי במהירות אל כיוון הסולם שעדיין היה במקומו.
ירדתי במהירות למטה יחפה, המים היו כבר גבוהים עד למותניים, המשכתי במהירות באפלה גמורה, רצתי נגד הזמן מגששת באפלה, ונתקלתי בצינורות, נופלת וקמה מהר מהר לפני שיהיה מאוחר מידי, הגעתי עד למחסן, דלתו הייתה פתוחה. למזלי, חטפתי במהירות את קופסת השימורים הראשונה שראיתי, נערתי אותה כדי לוודא שיש בה נוזל, הצמדתי את הקופסא מתחת לבית השחי כדי שידי יהיו חופשיות, אבל דרך החזרה הייתה כמעט בלתי אפשרית, המים הגיעו לי כבר כמעט עד הצוואר, ראיתי את המוות מול עיני ומוחי עדיין נתן פקודה" גיזה קדימה אל תוותרי", וכך מצאתי את עצמי מול אותו פתח שדרכו השתלשל לפני כמה זמן סולם חבלים, אבל הוא כבר לא היה שם, הרמתי את הראש ככל יכולתי והקופסא הייתה לפותה מתחת לבית השחי במאמץ חזק, כפי הנראה יש נסים בעולם, ואז משהי הבחינה בי, זאת הייתה המדריכה "חביבה", הכרתי את קולה והיא פרצה בצעקה "ישנה ילדה למטה, היא טובעת, זרקו חבל", ואכן משהו זרק חבל אלי והיא שוב צעקה אלי "תפסי את החבל בשתי ידייך, אחרת לא אוכל להעלות אותך למעלה מהר מהר". אבל הושטתי רק יד אחת כי מתחת לבית שחי הייתה הקופסא, והיא שוב צעקה,"יד שנייה", אבל אני בשלי, בלית ברירה משכו את החבל למעלה, ואני תלויה בקצה, וידי לא בגדה בי, ואני נפלתי על הקרשים.
התמוטטתי והקופסא נפלה מתחת לבית השחי, מישהו פתח אותה לשם סקרנות, כי כולם כבר קיבלו מים קרים מידי הבריטים שפרצו דרך חלונות שבורים עם מיכלי מים, כולם קבלו כולל אחותי ומלבדי.

בקופסא היה רק רסק עגבניות שעבורו כמעט שלמתי בחיים. על הסיפון עדיין התנהלה מלחמה, נשמעו קולות ירי מלחמה של ממש, נשמעו פקודות בעברית ובאנגלית, נשמנו גז, הורדו פצועים, נודע לנו גם על הרוגים, האקסודוס נכבשה. האנגלים קשרו את אוניותינו אל המשחתת שלהם ומשכו אותנו אל נמל חיפה.
אחרי כל האנדרלמוסיה, האנגלים השתלטו על האוניה. נעמדתי ליד חלון שבור והבטתי דרכו על הנוף היפהפה של הכרמל שהיה מואר על ידי אורות שנצצו ככוכבים בלילה. נשמתי לתוכי את האוויר החמים, אווירה של ארץ ישראל, וככה עמדתי שעות מבלי להרגיש עייפות, והנה הפציע השחר, נמל חיפה התעורר לחיים, הורידו אותנו מהאוניה והובלנו בתור אל תוך מבנה שעל הצריף. המבנה היה ארוך, בנוי מפח ובפתחו עמדה אישה שמנה וגסה ובידה מכונת פליט, ובגסות הרימה את שמלתי שנותרה עלי והזרימה מתחתיה משאב של "דידיטי" חריף ואותו דבר בין שערות ראשי מכל הצדדים, ומאותו פחון ישר אל תוך אונית משא אנגלית, או יותר נכון בית סוהר בשם "רימיניד פרק"- בית סוהר צף.

ומכאן ואילך מתחיל פרק חיים חדש, מסע אל הבלתי נודע. ירדנו אל תוך אולם גדול מתחת לסיפון. התקרה הייתה עשויה רשת ברזל, אשר דרכה חדר אור ולפעמים קרני שמש מסביב. לפתח המרושת הסתובבו עשרים וארבע שעות ביממה חיילים בריטיים מחשש שלא נברח, כאילו היה לאן לברוח, במקרה הטוב למצולות הים. כל קבוצה תפסה שטח קטן משלה לצורך שינה, שוב צמודים גוף אל גוף.
היה זמן מוקצב, ניצלתי אותו בעיקר להחלפת הצחנה שלמטה, ולשהות על הסיפון לשאיפת אוויר צח לראותי החלשות.
לפעמים קיבלנו גם אוכל שכלל ביסקוויטים מעופשים ובתוכם מטיילים תולעים, וגם נוזל אפור שנקרא מרק. לרוב מסרנו את הביסקוויטים למדריך לשמירה עבור הילדים היותר קטנים שלא יכלו להשתתף בשביתות הרעב אשר אורגנו כל כמה ימים על ידי דרג גבוה- אנשי ההגנה ומוסד שאותם לא הכרתי.
החיים בתוך בית הסוהר הצף היו בלתי נסבלים וקשים מנשוא, הרעב המתמיד, הלכלוך וצפיפות איומה, אשר גרמו לתחלואה בעיקר בין הילדים אשר הלכו ונחלשו עקב תת תזונה, הרעב הציק ובטני תמיד קרקרה. לעיתים שאלתי את עצמי האם אי פעם אהיה שבעה ומה טעמו של לחם?
אני זוכרת אותו לילה שהיה אולי הקשה מכולם.
אותו לילה הרעב העיר אותי משנתי, התרוממתי על מרפקי ולתדהמתי ראיתי לא רחק ממקום משכבי יושב לו בנחת המדריך בשם צבי, גבר מגודל שחור שיער ואוכל לו מארגז החירום שלנו את מעט האוכל שאמור היה להאכיל את הילדים היותר קטנים. הוא טרף את המעט שהיה, כחיה מורעבת וברגע מסוים הוא הבחין בי ומעיניו נשקף איום. הבנתי מהר שאני בצרות, השתדלתי לא להיתקל בו ביחידות, הפחד בפני הנקמה הפכו את חיי לגיהינום, יום רדף יום והתקווה להגיע לאיזה שהוא חוף הלכה ופחתה.
באחד הימים כשהותר לעלות על הסיפון לשאוף אוויר צח, הנה הופיע באופק סלע ענק, וכשהתקרבנו התגלה נמל ובו עוגנות אוניות בריטיות ועל סיפונן חיילים סקוטים לבושים חצאיות משובצות וכובעים אדומים עם פונפון אדום, הנה אנחנו ב"גריבלטר".
בטקס מרשים עזבו הסוהרים שלנו, ובמקומם עלו חיילים סקוטים. משהו מרענן, אולי קצת תקווה, "אבל לאן עכשיו?" איש לא ידע לענות. עזבנו את גיברלטר וחזרנו לשגרה האיומה, שוב אבדה תקווה.
היה עדיין חם, האונייה שטה על הים החלק אבל לאן? עברו שבועות ושוב באופק נראתה יבשה- צרפת!! עד מהרה התקרבו אלינו ספינות מנוע, הן הסתובבו הלוך ושוב, והנה אחת התקרבה אלינו קרוב מאוד ולתוכה הורדו מדרגות חבלים שאליהן טיפסו שלושה אנשים בתוכן אישה מאוד נאה, משום מה האנגלים הותירו לה להתקרב אלינו הילדים, ובלי לומר דבר חילקה ממתקים. לא ידענו איך להודות לה, כפי הנראה עינינו אמרו הכל. הרגשתי שהבינה את מצבינו.

האונייה עגנה מחוץ לנמל אבל הסירות ביקרו אותנו כל יום במשך כמה שבועות. היו אנשים שירדו, כפי הנראה לא יכלו לשאת יותר את הסבל הנורא, קינאתי בהם. לו הייתה בררה בידי, בוודאי הייתי יורדת גם אני ואולי רבים כמוני, אבל המציאות הייתה אחרת.
בוקר אחד האונייה הפליגה לתוך הים הפתוח, ושוב שאלתי לאן? לאן הפעם? במהרה נודע לי- בחזרה לגרמניה. בשבועות הקרובים השתנה מזג האוויר לגשם וקור, ואנחנו לא היינו מוכנים לשינוי כה חריף.
לא היה לנו מה ללבוש, עם מה להתכסות, כפי הנראה התקרבנו במהירות לגרמניה, מזג האוויר היה סתווי ואולי כבר התחיל החורף.
גשם קר חדר אל מתחת לסיפון, בו שהינו רב היום, כמעט כל הילדים חלו, כל אחד מאיתנו רצה להתקבל לפחות ליום אחד אל תוך בית החולים שבאונייה, שם לקבל מיטה נקייה, אולם מחומם וגם קצת מרק חם, עד מהרה בית החולים התמלא, האנגלים קיבלו את החולים כל אחד רק לכמה שעות, יותר מאוחר כל הפונים חזרו כלעומת שבאו חזרה אל הזוהמה.
בלית ברירה נשכבנו על הרצפה המזוהמת צמודים זה לזו כדי לשמור על חום הגוף ולהרגיע את הצמרמורת כתוצאה של חום גבוה.
עברו שבועיים ובוקר אחד הודיעו לנו המדריכים שאנו מתקרבים לחופי גרמניה, אל הנמל המבורג והאנגלים יורידו אותנו מתים או חיים. נאספנו קבוצות קטנות וקיבלנו פקודות להתנגד בכל הכוח אשר נותר לנו עוד, חלקו לנו יריעות פלסטיק צהובות כפי הנראה קיבלו אותן בצרפת ככיסוי נגד גשם. הפעם עלינו להתכסות בהם נגד גז מדמיע וסילוני מים שהאנגלים אמורים להשתמש. התגודדנו בפינות צמודים זה לזו והתכסינו עד כמה שהניילון הספיק.
האנגלים לא השתמשו בגז אבל שטפו אתנו בסילוני מים קרים כהקדמה. לאחר מכן תפסו כל ילד ברגלים למעלה וראש למטה כתרנגולת לשחיטה ומשכו אותנו אל הסיפון ומשם הלאה, מצאתי את עצמי בתוך הרכבת המובילה אל "פפנדורף", שבה מחנה מגודר גדר תייל מחושמל ובארבע פינותיו היו סככות על עמודים גבוהים ובתוכם שומרים חמושים עם פנסים גדולים המאירים יומם וליל את כל המחנה. בתוך המחנה היו שורות של צריפי מגורים ובמרכזו צריף ארוך במיוחד ובו שורה של מקלחות וגם שורה של ברזים, אולי לרחיצת ידיים. נכנסתי לצריף הארוך לשטוף את הפנים, ולהקל על העייפות הגדולה. פתחתי את אחד הברזים וגופי היטלטל ולא יכולתי להרפות, זרם חזק עבר את כל גופי, חושי התערפלו, חשבתי שהנה זה הסוף שלי.
כשפתחתי את עיני, נוכחתי שמשהוא ניתק את הזרם בזמן.
המטבח היה מאויש על ידי עובדים גרמנים ואינני יודעת אם בכוונה קיבלנו פודינג מתוק ובתוכו תפוחי אדמה. בכל אופן אכלתי למרות הגועל והבחילה, הכל עדיף על הרעב הממושך.
כל אחד קיבל שתי שמיכות צבאיות, מאחת תפרתי מכנסיים שנגזרו על ידי אחד הגברים, כנראה חייט בעבר. מרוב מחמאות שקיבלתי, תפרתי גם לילדים יותר קטנים. סבלנו מקור, הבגדים שעלינו לא הספיקו לחמם את גופנו שהצטמק מחוסר מזון.
החורף היה בפתח ושערי המחנה היו סגורים ושמורים היטב. יצאו רק אמבולנסים עמוסים בחולים אל בית החולים שבעיר. כל בוקר הלכתי אל השער בתקווה שאולי אבא יבוא לחפש אותנו. לעתים חשבתי מתוך ייאוש שאולי הורי שכחו שיש להם ילדים? ואם כן, מה עלה בגורלם? ומה עכשיו? לאן עלי ללכת?
יום יום עשיתי את אותה הדרך אל השער ואותן מחשבות הטרידו אותי שוב ושוב.
בוקר אחד הגעתי אל השער והנה הוא פתוח, השומרים עזבו, המחנה פתוח. המתנתי שעות, איש לא יצא ואיש לא נכנס, מדוע? אין לי תשובה ויכולתי ללכת, אבל לאן?

למחרת שוב הגעתי אל השער הפתוח, וכך חלפו להם הימים.

בוקר אחד בעמדי כרגיל ליד השער הפתוח, הבחנתי בדמות גבר שפוף גורר את רגליו בעייפות גדולה, כובעו שמוט על מצחו, בלבי התפללתי "אולי זה אבי?" אולי בכל זאת מחפש אחרי.

ליבי פעם בחוזקה, מגרוני פרצה צעקה "אבא!" הוא הרים את ראשו העייף ומעייניו זלגו דמעות ופיו לחש "סוף סוף מצאתי אותך! היכן אחותך? ודינה?"
"כולנו שרדנו" עניתי בלחש "כולנו כאן מצפים לך"
עזבנו את המחנה. דרך ארוכה נסענו אל האזור אמריקאי.

הגענו אל מינכן נוי פרומן, התחלתי חיים חדשים.

איני יודעת מה עלה בגורלו של אותו מוסד על שם "הנריטה סולד" ששהו בו ילדי השואה וממנו יצאנו אל אותה הרפתקה איומה ושמה "יציאת אירופה EXODUS 1947.

שמה האמיתי של האוניה היה "פרזידנט וורפילד" שנקנתה בארצות הברית כגרוטאה על ידי המוסד, ושופצה לצורך הובלת עולים בלתי לגלים לארץ ישראל.

 
Joomla Templates at JoomlaShack.com