שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

זכרונות ילדות

מאת: מרים גוטקובסקי – מניה קרפ

נולדתי ב – 18 לאוגוסט שנת 1932, בבית סבי וסבתי בז’ולקיב, הבת הצעירה במשפחת קרפ. אבי פנחס קרפ היה מהעיירה יוזפוב אשר בפולין ואמי רוייזה (שושנה) לבית רייצפלד, הייתה מהעיירה ז’ולקיב הסמוכה לעיר לבוב, אשר באוקראינה.

הורי בנו את ביתם ביוזפוב. בית המשפחה היה מיוחד ביותר כיון שנבנה בתכנונו של אדריכל שהביאה אימי במיוחד מז’ולקיב, עיר הולדתה. גם את חומרי הבניה ייבאה משם ויצרה מבנה מיוחד ביותר.

למרות המרחק הרב בין שתי עיירות אלו הרבנו לנסוע לבית סבא וסבתא. אבא היה סוחר עצים ואמא במקביל לגידול ילדיה היתה מאוד מעורבת בחיי הקהילה ועסקה בפעילויות צדקה ובעזרה לעריכת חתונותיהם של זוגות עניים. לסבא שמעון רייצפלד היה בית חרושת לשמן ודגנים וסבתא לאה עזרה לו בהשגחה על העובדים.

את ניצני האנטישמיות הרגשנו עוד לפני פרוץ המלחמה, בהיותי ילדה קטנה אני זוכרת שהיינו חשופים ליידוי אבנים לעבר ביתנו, זגוגיות החלונות התנפצו הבית ניזוק וההרגשה היתה קשה במיוחד כשגילינו כי המיידים היו שכנינו שאתם היו לנו יחסים טובים.
בערך בתחילת שנת 1939 הופצצה יוזפוב ואנו ברחנו מהבית לשוחות, שהיו חפורות מחוץ לעיר. לאחר 24 שעות חזרנו לביתנו, ואמא,שהייתה מאורגנת מבעוד מועד עם מוצרי יסוד כמו קמח, דוחן, תפוחי אדמה ובצל שגידלנו בחצר הבית, בישלה למען הפליטים שברחו מהעיירות שהגרמנים כבר נכנסו לתוכן ונתנה להם אכסניה בביתה. כל זה עד לבואם של עגלות חקלאיות ששלח סבא מז’ולקיב כדי שנימלט מפני הגרמנים שהיו בדרכם אלינו. העמסנו מעט מיטלטלים ויצאנו לזולקיב שבה היינו עם שאר בני משפחתנו. סבא שהיה במלחמת העולם הראשונה בשבי הרוסי ועסק אז בטיטוא רחובות, פגש את טרוצקי וסטלין אשר מסיבה השמורה עימם חיבבו אותו ושאלו אותו כיצד יוכלו לעזור לו. הוא אמר להם שכל חפצו לחזור לאשתו וששת ילדיו, הם עזרו לו להגשים משאלה זו. כיון שכך, הכיר את דרך מחשבתם ותפקודם של הרוסים והחליט החלטה שבדיעבד היתה לו לרועץ, להעביר את מפעל השמן לניהולם של העובדים. נערך טקס שבו הוכרז כי סבא מוסר את המפעל לעיריה ובעצם המפעל שייך עכשיו לעם. כשבוע לאחר מכן נאסר בטוענה שהוא מרגל ונשלח לכלא "ברגיטקיס" אשר בלבוב. אחרי מספר ימים באו נציגי מפלגת הצעירים, "הקומסומולצה", עם חיילים רוסים והעבירו אותנו לתחנת הרכבת ובקרונות בקר נשלחנו לקזחסטן שברוסיה, לקולחוז בשם "אטפייקה", שבו שהינו כשנתיים.

אבא היה מנהל עבודה של קבוצות פועלים, יצרני בלוקים מבוץ וקש, שמהם נבנו "חושות" ששמן היה "ליפיינקי" אמא הייתה בבית ואנחנו, הילדים, הלכנו ליער לקטוף פירות ולאסוף פטריות. בנחל דגנו דגים למאכל. אבא הכין מעין בריכת גידול ע"י גדר רשת דרכה עברו הדגיגונים ובתוך האזור המגודר האכלנו אותם והם גדלו. בעת שהותנו בקולחוז נשלחו האנשים לעבודה בקולחוז שכן, באחד המקרים חזרו כל האנשים לאחר יום העבודה ביניהם שתי אחיותיי, אולם אחי לא הגיע. לאחר יומיים נמצא ישן בין אבנים. כששאלו אותו מה קרה סיפר כי תעה בדרך, ואז נגלתה לעיני רוחו אישה מבוגרת המובילה אדם מבוגר, בעל זקן עבות, לכיוון קבר רחל אימנו. כאשר אני חושבת על זה היום אני מבינה כי הוא חזה את מותו, והיו לכך סממנים נוספים בכך שבאותו הזמן שנעדר מהבית התנפצה בביתנו כוס והשעון עצר מלכת.

בעת שהותנו בקולחוז חליתי בקדחת ונשלחתי לבית חולים ב"אמבולנס" מיוחד ביותר, עגלה רתומה לשני שוורים. בבית חולים שהיתי שישה שבועות, בבידוד.
אמא הגיע מידי פעם לביקור וראיתי אותה דרך מחיצת זכוכית. משהחלמתי חזרתי לקולחוז.
אחי הבכור, וילק, יצא יחד עם אבא לחפש עבודה בעיר אקטובינסק הוא התקבל לעבוד בטחנת קמח ובזכות זה קיבלנו רישיון לעבור לעיר זו. אבא מצא דירה שבה גרנו עד לסיום המלחמה. את אחי לא ראיתי יותר כיון שעוד בהיותנו בדרכנו לעיר, ישובות על עגלה הרתומה לשוורים, וסבתא אוחזת בידה כד חלב פרץ החלב התרומם אל מחוץ לכד אולם לא נשפך אלא חזר לתוכו, מסתבר כי באותה שעה בדיוק נתפסו בגדיו של אחי בין אבני הריחיים והוא נמחץ למוות.
נשארנו שלוש בנות וחיינו במקום היו שגרתיים. אבא עסק במסחר, אחותי הגדולה פרידה עסקה בתפירה במתפרה גדולה, קלרה אחותי האמצעית עסקה בטיפול בידיהן של נשות העיר ואני הצעירה בקרתי בבית הספר.
לאחר הכרזת שיקורסקי, שבה נחתם הסכם שלום בין רוסיה לפולין, קיבלנו רשות לנסוע לפולין לחבל שלזין ושם התגוררנו בעיר ליגניץ, גם פה עסקה המשפחה במסחר. לאחר פוגרום קלטץ החליטו במשפחתנו המורחבת לשלוח אותנו, בני הנוער, בני דודי וילק, אלכס ואחותו זושקה ואנוכי, בעזרת תנועת הנוער גורדוניה, לפלשתינה.
הדרך לפלשתינה היתה דרך חתחתים ארוכה שחלקה צעדות רגליות, בשקט מוחלט (לא פשוט לילדים צעירים) וחלקה בנסיעה במשאיות, דרך צ’כיה ואוסטריה, לגרמניה. בגרמניה שהינו תקופה ב"ברטנסגרדן" ותקופה נוספת ב"פירטן". חשוב לציין כי פירטן היה בזמן המלחמה "בית הבראה לנשים אריות גזעיות" שייעודן "השבחת והנצחת הגזע הארי" בכך שנועדו ללדת ילדים ארים "משובחים". בשהותי באזור הוזמנתי מספר פעמים לשיר בפני נציגי אונרא שהגיעו לתחזק את כל מחנות העקורים וכך ממשתי חלום ילדות לשיר.
לאחר זמן מה שלחה אמא ידיד משפחה להביא אותי חזרה לפולין ובשנת 1950 עלינו לארץ והתיישבנו בנתניה. הורי עסקו גם בארץ במסחר.

בשנותיי הראשונות בארץ עבדתי בהדרכת עולים חדשים צעירים מטעם הסוכנות. היום אני עוסקת, מזה 40 שנה, בהדרכה במוסד עיסוקי שיקומי לאנשים בעלי צרכים מיוחדים.
בשנת 1952 נשאתי למוניו לבית וייץ והקמתי משפחה. נולדו לי שתי בנות,
5 נכדים ו – 5 נינים.

בנותיי גדלו על המשפט "אצלנו בפולניה" שביטא את געגועי לנוף ילדותי.
בשנת 2007 יצאנו אני ובנותיי חנה ואריאלה, יחד עם בני עירנו, לסיור שורשים בפולין ואוקראינה.

במסגרתו ביקרנו בבית סבי וסבתי בו נולדתי, יום מרגש במיוחד בחיי.

להשלמת ההבנה של בנותיי למה התגעגעתי נסענו בשנת 2009 גם לטיול באזור קרקוב ועיירת הנופש זקופנה.
בחיי הבוגרים חוויתי חוויות נעימות במעגלים שונים, חברתיים ומשפחתיים.
כפי שציינתי אני עדיין עובדת, מטיילת בעולם ומתפארת במשפחה שבורכתי בעלי, בנותיי, נכדי וניני.

 
Joomla Templates: by JoomlaShack