שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

שמי גלדיס הלפרן

מאת: גיזה הלפרן

נולדתי בז’ולקיב פולין לסלה ולאפרים לנדאו. 
ילדותי בז’ולקיב היתה שמחה ויפה, מוקפת במשפחתי ובחברים.בז’ולקיב לא היה פעוטון ולכן אמי ובת דודו של אבי, סלקה שוורץ, שהיו לה שתי בנות קלרה ומניה, ארגנו פעוטון, שהחל בביתנו.

בבוקר, הלכתי לבית ספר ציבורי ואחר הצהריים לבית ספר יהודי כמו רוב הילדים היהודים. היו לי חברים יהודים רבים ואף מעט חברים פולנים.

בראשון לספטמבר 1939, בהיותי בת 11 כל עולמי ועולם משפחתי כפי שהכרנו, השתנה. המלחמה פרצה. הגרמנים כבשו את פולין והגיעו לז’ולקיב שנכבשה למספר ימים. כולם היו מבועתים. מספר ימים אחר כך הצבא הסובייטי הגיע לז’ולקיב. הסכם מולוטוב ריבנטרופ חצה את פולין לאורך הנהר באג, ז’ולקיב הפכה להיות חלק מהרפובליקה של ברית המועצות.

האן.קא.וו.דא. החרים את העסק של אבי. הם לקחו את כל רכושנו. הם הרשו לנו להשאר רק בחדר אחד של דירתנו. הוריי לא הורשו לעבוד כיון שכבורגנים, הם נחשבו אויבי המדינה. המשכתי ללכת לבית הספר (לבית הספר דובר האידיש שנפתח). שנה לאחר מכן, ברחנו לעיר לבוב (במרחק 30 ק"מ מז’ולקיב) בה חיו משפחות הוריי. חייתי עם סבתי כדי לא למשוך את תשומת הלב להורי שהשיגו דרכונים לא חוקיים ולכאורה חיו בעיר אחרת.

הלכתי לבית הספר בלבוב, הפעם בית ספר דובר אוקראינית ולאחר זמן מה, עברנו לחלק אחר של לבוב. הבניין היה שייך לאחיה של סבתי ולאחותו הבכורה של אבי רוזה שחיה בבניין גם כן. ב – 21 ליולי 1941, בעודי הולכת עם אבי הביתה, שמענו את החדשות, המלחמה בין הגרמנים והסובייטים פרצה.

למחרת, הצבא הגרמני היה בלבוב. למחרת בבוקר, נקשו על הדלת ובעלי הדירה פתחו את הדלת. הוא נשאל האם יהודים גרים בבנין והוא ענה בחיוב. הדבר הבא שהבנו, אמי, אבי ואני היינו בשדרת לאונה ספיה, נעלינו בידינו מובלים על ידי חייל גרמני נושא רובה ארוך לעבר דרום העיר, למקום הריגת כל היהודים. קהל של תושבים לא יהודים של לבוב, פולנים ואוקראיניים עמדו משני צידי הדרך והביטו.

אמי זיהתה הזדמנות, בראותה מקום בו לא היו הרבה אנשים, היא ניגשה לחייל צעיר ושאלה אותו בגרמנית " Kinder nehmen sie auch" האם ילדים אתם גם לוקחים בהציבה עליי והוא ענה " קחי אותה ולכי" תשובתו הפיחה בה אומץ והיא אמרה "זהו אביה" תשובתו היתה זהה. כיון שהוא היה בעל הסמכות הגבוהה באותו רגע, אבי דחף אותי במהירות לעבר הקהל לפני שמישהו ישנה את דעתו. בחלופנו דרך הקהל, מישהו ירק בפניי. זו היתה תחילת מלחמת הגרמנים ביהודים, עבורנו.
לאחר מספר ימי רעב בעיר הגדולה, חזרנו לז’ולקיב, בה היו לנו הרבה חברים לא יהודים. בז’ולקיב כבר היה הפוגרום. החיים היו קשים. יהודים נלקחו לעבודות כפייה: בדרכים, בניקוי רחובות בשדות (ללא שכר) וילדים יהודים לא יכלו ללכת לבית הספר. הורינו ארגנו קבוצת ילדים וקיבלנו שיעורים פרטיים בבית, למדנו מפי פרופסור יהודי שברח מורשה ושיעורי עברית ממורה לעברית בשם גרשון טפט שאיבד במהלך המלחמה את אשתו ובנו הקטן, הוא שרד את המלחמה ולאחריה נישא לבת דודתי פרידה ששרדה יחד עם משפחתה בסיביר שברוסיה.

לפני פסח 1942, הגרמנים דרשו את רשימת האנשים הפטורים מעבודות חובה בשל נכות (כולם רצו להיות ברשימה זו). נאמר להם לקחת את משפחותיהם, לארוז את רכושם; הם יושבו מחדש בבלזץ עיר קטנה לא רחוק מז’ולקיב. אביה של חברתי ליבקה צ’צ’קס היה נכה והיה ברשימה. אמה שלחה אותה לאחותה ואמרה לה לארוז כדי שיוכלו לעבור יחד. שבועות אחדים לאחר הישוב מחדש, שמענו מהאיכרים שהורשו לנסוע, שכל האנשים הללו שיושבו מחדש בבלזץ, הומתו.
אף אחד לא רצה להאמין בכך. לא ניתן היה להעלות זאת על הדעת, אך לצערנו, זו היתה האמת.

במהלך קיץ וסתיו 1942, טרנספורטים רבים לבזלץ, מלבוב ומערים אחרות, עברו דרך ז’ולקיב. כשהרכבת האטה בז’ולקיב בשל הפניות החדות של המסילות, האנשים, שידעו כבר על המצפה להם בבלזץ, ניסו לקפוץ דרך פתח קטן בחלונות, רבים נורו במקום, אך חלקם שרד ונפצע. הם נלקחו על ידי אחיות יהודיות והובאו לעיר ומאוחר יותר לתוך הגטו.

בנובמבר 1942, היתה אקציה גדולה וכל יהודי ז’ולקיב שלא הצליחו למצוא מחבוא, הומתו. התחבאנו מאחורי קיר כפול במרתף.
לאחר אקציית נובמבר, כפי שנקראה, נלקחנו לגטו. אף אחד לא הורשה לצאת או להכנס לגטו מלבד הקבוצות שנלקחו החוצה לעבודה. רעב וטיפוס השתוללו בגטו בנוסף לפחד מפני אקציה בכל רגע. ידענו שימינו ושעותינו ספורים. אבי ניסה נואשות להציל אותי.

באמצע ינואר 1943, צעיר אוקראיני שהבריח אוכל למכירה אל תוך הגטו אמר לאבי שהוא יקח אותי לכפרו ויחביא אותי. העפתי בו מבט אחד ואמרתי – לא. מספר ימים אחר כך, אבי לא שאל אלא אמר "את לובשת את מעילך והולכת, אמך תצטרף אליך תוך מספר ימים". לא היה לי זמן לשאול או לאמר משהו. זו היתה הפעם האחרונה בה ראיתי את אבי. הוא דחף אותי אל מחוץ לגטו לתוך אפלה מוחלטת. מהעבר השני עמד גבר (שלא ראיתי בעבר ולא יכולתי לראות אף כעת) שאמר לי תחזיקי חזק ואל תדברי. הלכנו דרך העיר לתחנת הרכבת ועלינו על רכבת. חשיכה מוחלטת ומקומות בעמידה בלבד, אנשים עם תרנגולות חיות ומזון, נוסעים ללבוב למכור את מרכולתם. שעה אחר כך, הגענו ללבוב, שוב בחשיכה מוחלטת, צעדנו דרך שדרת ז’ולקיבסקה, לדירתו. שם היתה אשתו, שמה היה ז’וסיה. אני עדין זוכרת את עיניה הכחולות. נאמר לי להשאיר את המעיל וללכת לחדר השינה לישון. חדר אפל, ענק וקר בו מיטה כפולה.

המציאות והפחד היכו בי, מה עשיתי, מדוע עזבתי, הייתי צריכה להשאר עם הוריי וכל הקורה אותם היה קורה גם לי. בבוקר, שמעתי נקישה על הדלת, נאמר לי לקום ללבוש את מעילי ואז נלך. הלכנו דרך העיר עד לצד השני לשדרת לצ’צ’ובסקה
נכנסנו לבנין פינתי, לדירה ממש על הרחוב. גברים רבים הילכו הלוך ושוב (הבנתי מאוחר יותר שזה היה מטה הארמיה קריובה המחתרת הפולנית). נאמר לי לשבת ולהמתין.

זמן מה אחר כך, איש "זקן" אמר לי, את באה איתי. לדידי, הוא היה זקן, מאוחר יותר התברר לי מפי בתו שהוא בשנות החמישים לחייו. לא פחדתי עוד כיון שהוא הזכיר לי מישהו שעבד אצלנו. צעדנו בשלג עמוק מחוץ ללבוב למקום בשם ויניקי.

לאחר זמן, הגענו לביתו ונכנסנו. אשה צעירה שהיתה שם התברר שהיא חברתה של בתו. היא היתה יהודיה והתחבאה שם גם כן. נקישה בדלת ואירקה (זה היה שמה) אמרה שאנו צריכות להכנס לארון ולשמור על השקט. התברר שזה אחיו של מר הליצקי שגר ליד. לאחר הביקור, הוסבר לי שהם פוחדים מאחיו, שמא הוא יבגוד בנו (מאוחר יותר התברר שזה לא היה המקרה). ימים אחדים אחר כך, שתי אחיותיה של אמי הגיעו ואמה של אירקה עם אחיה.

ב – 25 למרץ 1943, קיבלנו ידיעות על אקצית החיסול בז’ולקיב, כל היהודים הומתו כולל אבי. סבי (אב אבי) שרד במחבוא במשך מספר ימים ואחות אמי בינה ראוכפלייש (זיפר שם נשואיה) שרדה במשך מספר ימים עם קבוצה שנלקחה לנקות את הגטו. היא הצליחה לברוח ולהתחבא אצל כפרי שבגד בה למחרת היום. נשארתי יתומה, לא היה לנו כסף, היינו בסכנה וכל שניה חששנו להתגלות.

מריאן הליקי המציל שלנו היה מסגר במקצועו. בחצר האחורית שלו, הוא יצר חלקים לרובים שהפרטיזנים הפולנים נזקקו להם. זה לכשעצמו היה מאוד מסוכן. השכנים היו חשדניים מאוד ועקבו אחריו בעודו נושא 2 גיגות מים מידי יום. הוא הסביר להם שהוא זקוק למים כדי לשמור על נקיון הבית לכשאשתו ובתו יזקה יגיעו לביקור מלבוב בימי ראשון. להוכחת העניין, שאין כל מקום מחבוא בבית, הוא הוציא את כל הרהיטים ופתח את כל החלונות.

באמצע יולי 1943, חוסל הגטו ומחנה ינובסקה. מר הליצקי הלך ולהביא ממקום מחבואו את יעקב אחיה של אמי ואת אשתו טוני.הוא שב עם טוני, אולם היה זה מאוחר מידי עבור דודי, הוא כבר הועלה לקרון ונלקח. טוני נשארה ושרדה יחד איתנו. בכדי למחוק את העדויות לטבח, הם לקחו את הגופות ומספר אסירים ששרדו, למקום לא הרחק ממקום מחבואנו בשם "פיאסקי" (הר החול). הם הכינו בורות, זרקו את הגופות ואת השורדים והבעירו באש. אני עדין יכולה להריח באפי את הריח האיום של הגופות הנשרפות. מספר אנשים נמלטו ערומים ופצועים מהבור וניסו לברוח אולם הם נתפסו ונזרקו לבור שוב.

מאחר ולא היה לנו כסף למחייה, מר הליצקי סיפר לאנשים שהוא מכיר אשה נכה שאינה יכולה ללכת אך סורגת. הוא נהג להביא סוודרים ישנים שפרמנו, כיבסנו את הצמר וסרגנו כל מה שהוזמן. שילמו לנו עבור העבודה ולפעמים שאריות של צמר שימש אותנו לעשיית צעיפים למכירה. כל זאת לא הביא כסף מספיק ולמעשה רעבנו למוות.

באביב 1944, לאחר סטלינגרד, היתה התקפה גדולה של הרוסים והגרמנים שלחו חיילים הונגרים לחזית. החיילים חיפשו מקום מגורים ועברו מבית לבית. התכוננו לעזוב אך לא נמצא לנו מקום בטוח שבו יכולנו להשאר. בדרך נס, הם לא נכנסו פנימה. מצבנו ומשאבנו הנפשיים הגיעו לקצה גבול היכולת. גב’ הליקי התוודתה בפני הכומר שבעלה במצב קשה. הוא מחביא יהודים, הם רעבים עד מוות והם הולכים למות. הכומר שאל אותה האם יש עדות ישירה לבגידה ולא יש להשאירם ומה שיקרה – יקרה. לאחר מכן, הגיעה התקפה והפצצה. רגשותינו היו חלוקים, מצד אחד שמחנו לשמוע את הפצצות נופלות אך פחדנו שמא אחת מהן תפגע בנו.
ביולי 1944, הצבא הרוסי נכנס ללבוב – היינו חופשיים!

מר הליצקי המשיך לחשוש (בגלל שכניו) לאפשר לנו לעזוב כולנו יחד לכן עזבנו שניים שניים. דודותיי החליטו להשאר בלבוב. אמי ואני תפסנו טרמפים לז’ולקיב. בעת שהגענו כבר היתה השעה שש בבוקר. הגענו לבית בת דודתי קלרה בו נהגה לגור עם משפחתה ואמרתי לאמי בואי נכנס. אמי אמרה שנתאכזב, בואי נלך לידידנו הפולנים. אבל אני התעקשתי ונכנסנו פנימה. פתאום, מישהו יצא וראה אותנו מתחילות לצרוח. התאחדנו להפתעת כולנו. בת דודתי קלרה יחד עם הוריה יצאו אלינו יחד עם בני דודתי הצעירים זיגו וזושיה. שאלתי אודות אחותה של קלרה מניה וסופר לי שפרצה שריפה במקום מחבואם, היא רצה החוצה וחבריה לספסל הלימודים בגדו בה. במקום מחבואה של קלרה ובני משפחתה שרדו גם המשפחות פטרונטאש ומלמן.
המלחמה המשיכה עד 1945, אנחנו נשארו בז’ולקיב.
בקיץ 1945, בוצעו חילופי תושבים בין הפולנים והאוקראינים ואמי ואני עברנו לפולין.

בפולין, פגשתי את בעלי סם הלפרן. נסענו לאזור האמריקאי בגרמניה. סם ואני נישאנו ביוני 1946 בביירות באווריה שם נולד בננו הבכור פרד בשנת 1948.
בשנת 1949, הגענו יחד עם אמי לארצות הברית. שלושת בנינו הצעירים נולדו בארצות הברית. דיוויד בשנת 1949, ג’ק בשנת 1957, ומורי בשנת 1966.
אנחנו סבא וסבתא לנכדים נשואים ויש לנו אחד עשר נינים.
זה נצחוני וזו נקמתי על היטלר.

ביקרתי בז’ולקיב מספר פעמים מאז, הצבנו אנדרטאות בקבר האחים בעיר הולדתו של בעלי, במקום בו נספתה אמו, בז’ולקיב, במקום בו שלושה קברי אחים שבו אבי ורבים מבני משפחתי נקברו יחד עם עוד שלושת אלפים אנשים, בקבר האחים בקמיונקה במקום בו בעלי שהה במחנה ריכוז במשך שבעה עשר חודשים, במקום בו נהרגו אנשים במשך החיסול ביולי 1943 ובערים רבות נוספות בסביבה.
לקחנו את ילדינו, נכדינו לראות ולהכיר את המקומות הללו כדי שיתחברו.

בעלי סם כתב ספר "Darkness and Hope" אודות חייו.

 
Joomla Templates: by JoomlaShack