שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

השרדות בבונקר

מאת: מתוקה קורנברג זושה לבית אורלנדר

נולדתי באפריל 1939 בעיירה ז’ולקיב, הסמוכה לעיר המחוז לבוב. אחי, זיגוש ואנוכי היינו הילדים הצעירים במשפחה. אמי, רחל היתה הצעירה מבין 6 הילדים למשפחת רייצפלד.

משפחתנו היתה מבוססת, בעלת בית חרושת לשמן, וידועה בעיירה. היחסים בין משפחות האחים היו חמים ואוהבים. ב – 23 בספטמבר 1939, לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ – מולוטוב, עברה העיירה לריבונות רוסית וכתוצאה מכך כל בעלי הרכוש נשלחו לכלא (שאחר כך נשרף על תושביו) והוגלו לקזחסטן. חלק מחברי המשפחה המורחבת, סבתי לאה יחד עם בתה הבכורה רוז’ה, בעלה וילדיה ובנה מאנק (הרביעי מבין השישה). שאר האחים – סלקה, גיצ’ה, יוסק ואוצ’קה, על משפחותיהם, נשארו בעיירה.
כאשר נכבשה ז’ולקיב מחדש, ע"י הגרמנים, ב – 28 ביוני 1941, התרסק עולמנו לחלוטין. הגטו בז’ולקיב הוקם בדצמבר 1942 וכל היהודים הנותרים ואנחנו בתוכם, אולצנו להיכנס לתוכו. כך הסיוט הכפיל ושילש את עצמו. אנשים מתו מרעב, מטיפוס ומהתעללות הגרמנים. ב – 25 במרץ 1943 הוחל בחיסול הגטו. ההורים שלנו נרצחו ואנו, אחי זיגוש הגדול ממני בארבע שנים ואני – נותרנו לבד בעליית גג. למזלנו הופיע קרוב משפחה אשר ידע על קיומנו והבריח אותנו החוצה מהגטו. הוא ציווה על אחי ועליי להגיע למחבוא שנמצא מתחת לבית של אחד ממכרינו, וכך אמר: "תגידו לאיש שיפתח את הדלת כי אתם יודעים שכאן במחבוא נמצאת דודה סלקה עם משפחתה ואנחנו מתחננים שתחביא גם אותנו".

כך צעדנו שני ילדים יהודים, בבוקר יום ראשון, לאורך הרחוב הראשי, עד פתח הבית. דפקנו, הדלת נפתחה, והאדון ולנטי בק עמד המום בפתח ושאל "ילדים, מה אתם מחפשים כאן?" זיגוש בן השמונה חזר על הבקשה אותה שינן באוזננו דודיו למצוא מחבוא. "אני לא יכול" אמר אדון בק. אחי הסתכל עליו וענה "אני כבר גדול, אברח ליער לפרטיזנים, אבל אחותי קטנה. בבקשה תחביא רק אותה".

אכן, קרה לנו נס, והאדון בק הסכים להחביא אותנו בבונקר יחד עם 16 האנשים שכבר התחבאו בו, מתוכם 2 ילדים נוספים – איגו בן העשר וקלרוניה בת השמונה. אדון בק, שהיה קתולי אדוק, האמין כי אחי ואני בני מזל ואלוהים רוצה שנחיה, ולכן עליו מוטלת המשימה להצילנו.
הורידו אותנו לבונקר. היה שם חשוך, מחניק וחם. בכדי לאוורר את המקום, היו מוציאים לבנה מהקיר הפונה לגינה העורפית. בחורף שרר קור עז ובקיץ חום אימים. לי, בת הארבע, הסבירו "שלא תעיזי לדבר בקול. אסור לבכות או להשתעל, ואם מוכרחים רק לתוך כר בכדי שחס וחלילה לא ישמע מישהו מבחוץ".

באחד הימים הגיעה בריצה גיסתו של האדון בק וסיפרה כי מישהו מהשכנים הלשין על אדון בק כי הוא מחביא יהודים והגרמנים בדרך לחיפוש בביתו. אדון בק נקש על פתח הבונקר כדי להזהיר אותנו שנשב ללא תנועה או קול וכעבור דקות ספורות נשמעו דפיקות חזקות בדלת הבית. אלה – בתם היפה והצעירה של האדון והגברת בק – פתחה את הדלת ושאלה בתמימות ובהפתעה "מה קרה?" אחד משלושת הגרמנים ענה "קיבלנו ידיעה שאתם מחביאים יהודים". אלה ענתה בחצי צחוק "אצלנו יהודים? אולי אני נראית לכם יהודיה? קחו אותי".

כנראה שהגרמנים הצעירים נבוכו במקצת אך את החיפוש בכל זאת עשו. ואחרי דקות מספר עזבו את הבית. לצערנו, אחד מהשלושה בשם האנס, התאהב באלה היפה, והמשיך לבקר אותה באופן קבוע. אותו גרמני שהיה סדיסט ונאצי למופת, התרברב בכל אחד מביקוריו על הצלחותיו למצוא יהודים במחבוא והוצאתם להורג. ואנו למטה יושבים, שומעים ורועדים מחרדה וכאב. שהינו בבונקר כשבוע כשפרצה שריפה נוראית ברחוב. אנו, שלא היינו מודעים לשריפה, פתחנו את חור האוורור ובמקום אוויר חדר לבונקר עשן סמיך ושחור. התחלנו להיחנק. קמה בהלה גדולה ולא ידענו מה לעשות. לצאת מהבונקר היה בלתי אפשרי. הבית היה מוקף המוני אדם וביניהם גרמנים ואוקראינים. הגברים מהבונקר עלו לשפוך מים על קירות הבית. בת דודתי הצעירה, מניה, חמקה החוצה לפני שאביה הספיק לעצור העדה. לאחר יומיים סיפר לנו אדון בק כי מניה נתקלה בשני אוקראינים אשר למדו איתה בבי"ס והם מסרו אותה לידי הגסטפו בעבור בקבוק וודקה וקילו קמח. כך נגדעו חייה בגיל 15.

שוב קרה לנו נס והשריפה נעצרה על מפתן הבית, וכך ניצלנו שוב. אדון בק, אשתו ובתם אלה, דאגו למלא את צרכינו הבסיסיים ככל שיכלו. הם הסתכנו למעננו שעה שעה ודקה דקה. הם עמדו בגבורה שלא תתואר, גם כשחיפשו יהודים בביתם בעקבות הלשנות חוזרות ונשנות. אדון בק התרועע עם אנשי המשטרה המקומית והזמין אותם תדיר לביתו, לשתות ולשחק קלפים. כל זאת בכדי לא לעורר חשד. גברת יוליה ולאה קנו, סחבו ובישלו מזון עבור 18 איש. הם נאלצו לתמרן את חייהם בין סכנות בלתי אפשריות כמו שהיית עובדי רכבת גרמנים בתוך ביתם, מחזריה הגרמנים הרבים של אלה – אשר גם מהם היה צריך להיזהר ללא הפסק. אנחנו, למטה, חיינו בפחד ואימה תמידיים. הרעב כרסם בנו ללא הפוגה והעכברים התרוצצו בינינו. כאשר אזל הכסף למשפחתנו נאלצנו למכור גם את בגדינו בכדי שאדון בק יוכל לקבל עבורם כסף בשוק השחור ולקנות לנו את מעט האוכל שניתן.

הגיע יום כיפור שנת 1943. כל המבוגרים צמו על אף התנאים הנוראיים ששררו בבונקר. במוצאי יום כיפור כל משפחה ישבה לארוחה ורק לנו לא היה עם מה לשבור את הצום. לפתע נשמעה דפיקה. פתחנו את הפתח, והבונקר נמלא בריח של מעדנים ומרק עוף. אחרי הריח הופיעה ראשה של גברת יוליה שסחבה סיר גדול. היא קראה לנו ואמרה "אני יודעת שצמתם ואין לכם דבר לשבור את הרעב. לא יכולתי לסבול את המחשבה שתישארו רעבים ואינני מסוגלת לאכול כשאתם רעבים כל כך. קחו ותיהנו". כזאת היתה יוליה. קתולית אדוקה עם לב רחב. גם אדון בק נהג לרדת לתוך הבונקר בשעות של יאוש ופחד ועודד אותנו. הוא האמין בכל ליבו כי ישו לא היה מסכים למה שעושים הנאצים, ועליו מוטלת החובה להציל אותנו. כך שרדנו בבונקר עד יום השחרור, 23 ביולי 1944, כאשר הצבא הרוסי כבש את העיירה ושחרר אותנו.

לאחר המלחמה נדדנו עוד חמש שנים במחנות עקורים ברחבי אירופה. אחי הסםיק גם לעלות על ה"אקסודוס" ולחזור איתה להמבורג בגרמניה. התאחדנו לאחר מכן ועלינו לארץ בקיץ 1949. בנינו את חיינו מחדש, הקמנו משפחות ולקחנו חלק פעיל בבניית המדינה. על כך אנו גאים ואסירי תודה.

 
Joomla Templates: by JoomlaShack