שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

המסע לז'ולקייב 2010

מאת: עמנואל הירשהורן

הקדמה

באנו לאזכרת יוצאי ז’ולקייב כמידי שנה. הטקס היה מוכר. ההבדל, במקום הרב שערך את התפילה, הגיע בנו והיה משהו שונה בתפילתו.

כל שנה אני מקפיד לבוא. משהו פנימי דוחף אותי. משהו שורשי. משהו לא מוסבר שקושר אותי לטקסים האלה, משהו שאומר: "כאן הרוח של אביך".

כשאבא נפטר, ואלכס לקח על עצמו את המשך שמירה והחייאת הרוח של ארגון יוצאי ז’ולקייב, שאל אם אשתתף איתו. אצלי הקול אמר לי: "לא ולא". היה לי מספיק כל השנים מהפעילות סביב הענין הזה: "ז’ולקייב".

מאז שאני קטן, הייתי מוקף באווירת ז’ולקייב. רציתי רק לצאת מזה. ובכל זאת, לא יכולתי לנתק את עצמי. משהו שאומר לי: "תשמור על החוט הזה". וכך השנים עברו, ולא יכולתי לנסוע לז’ולקייב. אבא נסע ואני נשארתי בארץ. לפני כמה שנים, הלן נסעה לטיול שארגן אלכס אורלי, בו נפגשו משפחות של אנשי ז’ולקייב מהארץ ומחו"ל.

בקושי ראתה את המיקום של בית אבינו, רק דרך האוטובוס.
בבית הקברות השנה, אלכס אמר שהוא נוסע עם בני משפחתו, ואז ללא מחשבה שניה אמרתי לו: "האם אפשר להצטרף?". הוא הנהן ואמר: "בודאי". מרגע זה, משהו התחיל לבצבץ בתוכי. אני נוסע לז’ולקייב.
- מתי? שאלתי.
- ביוני. אמר לי. הוא יודיע לי.
לאחר בית הקברות, שאלתי את בן דודי יעקב גבל אם הוא רוצה לנסוע, כי תמיד דיבר על כך. אז חשבנו שניסע גם עם דולק, כי הוא מכיר את האיזור היטב וזוכר הרבה. אבל לצערנו, קרתה לו תאונה והוא שהה בבית חולים בחיפה.
בכנס של יוצאי ז’ולקייב, בבית ציוני אמריקה, ב- 12/5/2010 הודיע על התאריך 3/6/2010.
התרגשתי מאד. מאז שנולדתי חיי היו מבושמים במילה "ז’ולקייב". כשהייתי ילד קטן בבית שמעתי על ז’ולקייב. בביתנו בפריז היו מתאספים פעם בשבוע יוצאי ז’ולקייב ממשפחת שוובל אלי ואוסקר עם נשותיהם, משפחת שפורן, משפ’ לנדמן וגרינו ולד ועוד, היו באים לפגוש את סבא שלי, אריה לייב הירשהורן ומבלים במשחקי קלפים וסיפורים. הייתי פוגש אותם גם בבית כנסת או באירועים.
במשך כל השנים, ז’ולקייב היתה בשבילי מילה מאגית. לא הבנתי למה אבל היה לזה הילה של קדושה. עולם מיוחד של קהילה יהודית של פעם, דימיינתי אותה ככפר כמו בסיפורי שלום עליכם, ודמיוני היה לוקח אותי למרחקים.
בצעירותי, ז’ולקייב היתה מאחורי מסך הברזל ולא חשבתי שאי פעם אוכל לבקר שם. השנים עברו, ובמסגרת היותו סוכן נסיעות, התחיל אבי לארגן נסיעות לרוסיה ולז’ולקייב בשנות ב- 90. לצערי, לא יכולתי להצטרף אליו. כשאבי נסע לז’ולקייב, הוא הביא תמונות משם, וסיפר סיפורים שנשמעו מעניינים, אבל משום מה לא נקלטו בתוכי. רק לאחר נסיעתו עם בן-דודו, דולק גבל, וצילום סרט הוידאו שהראה לנו את ז’ולקייב, הבנתי שז’ולקייב אינה מה שדמיינתי, אלא עיירה קטנה עם בתים כמו בכל אירופה המזרחית.
רק ביוני 2010 יכולתי להגשים את אחד מחלומותי – נסיעה לז’ולקייב – על מנת לסגור את המעגל.

יומן מסע שורשים

3/6/2010
יעקב החליט להצטרף ועכשיו אני ממתין לו לנסוע לנמל התעופה בן גוריון. עכשיו 3.30 בבוקר.
לפני כמה ימים עברתי על הניירות ומצאתי תמונות מז’ולקייב, מלבוב. אבא כתב מאחוריהן את השמות של המשפחות שגרו בבתים אלה. (לפחות תיעוד).
לא יכולתי לראות את הסרט שאבא צילם, כי מסרתי אותו לאדלה לנדמן.
צלצלתי לאדלה לקבל פרטים על הבית שלהם בז’ולקייב. דבריה בילבלו אותי. אנחנו גרנו בפסאז’, שם היו תנועות נוער, פעילויות ציוניות, וכו’. כתובת – לא זוכרת. הלכתי לאוסקר שוובל שמסר לי קצת פרטים. שם היה מקום העבודה של זיידה (סבא שלי) – מכבסה. היו מטפלים בצווארונים שהצעירים היו לובשים בימי שישי. יש מן התרגשות באויר. מה זה יגיד לי לראות בית סתמי בעיר שאינני מכיר, שרק בדמיוני תיארתי את אבא שלי חי את תקופת התבגרותו, שהיה הולך ליד הנהר עם חברים. אבי סיפר לי פעם שבגיל 14 היה עובד כחשמלאי ביום, וממשיך ללמוד בחדר בערב. לאחר מכן עסק בתחום הפרוות.
מה מצפה לי שם? חבל שלא נסעתי איתו אז?
4 ימים נו! נראה!!!
איך דנה ביתי הגדולה היתה אומרת בחיוך: "למל באוקראינה".(ע"פ סרט קוני למל)
מערבולת של רגשות.
השעה 04:00 – סמס מיענקל’ה. הוא למטה.
אני מנשק ומחבק את אשתי תמי שהערתי לפני רבע שעה ונוסע אל הלא נודע.
בנתב"ג, לאחר בדיקת הדרכונים וקבלת הכרטיסים, אנחנו עוברים את הבדיקות האחרונות.
בוינה, שעה לפני ההמראה, ישבנו עם אלכס ומשפחתו, ואלכס תידרך אותנו עם מפות והסברים על תוכנית הנסיעה. יופי של הכנה! הטיסה בין וינה ללבוב היתה במטוס לא גדול והתארכה כיוון שהיתה מערבולת ברקים וטסנו בסיבוב כשעה נוספת. לבסוף נחתנו בלבוב. מוזר להיות כאן. פנים של שוטרים עם כובעים רחבים. בדיקת דרכונים ארוכה. בדקו לי שהדרכון שלי לא מזויף כרבע שעה. הבנין נראה כמו כניסה לבנין אופרה שצבעו אותו מחדש. אבל, בנין קלאסי של המהפכה הרוסית. אנדריי הנהג המתין לנו עם מכונית מודרנית מצוידת במסך טלביזיה גדול ומיזוג אויר.
נסענו בתוך רחובות לבוב. בניינים ישנים. בתים מהתקופה הרוסית, עד שהגענו למלון גרנד הוטל, שנמצא בשדרה זבובודה, במרכז העיר. הרבה אנשים מסתובבים. נראה שיש הרבה צעירים ברחובות. קיבלנו את החדר ולאחר התאקלמות קלה יצאנו לאכול במסעדת קריוויקה שנבנתה במערה ע"י פרטיזנים בה אוכלים, שותים ושומעים מוזיקה. לאחר הליכה קצרה הגענו, אבל לצד שלם של העיר לא היה חשמל, כולל אזור המסעדה. חיפשנו ומצאנו מסעדת Santor בכיכר ליד העיריה. ירדנו לאכול במרתף, שם סידרו לנו שולחן. כולנו מסובים: אלכס, הגר, טלי ועידו, מיכל ודן, יעקב ואני. מסביב היו הקירות מקושטים.
הבחורה ששירתה אותנו לבשה בגדים פולקלוריים. אכלנו פירוז’ני, בשר עגל עם אגוזים, ועוד כל מיני דברים בתוך בצק. זה היה לא רע בכלל. הבעיה היתה השירות. הארוחה נמשכה שלוש שעות.
לאחר מכן חזרנו עייפים מהיום המפרך. שמענו חדשות ב- CNN. רצינו לדעת מה קורה עם האוניות ששטו לכיוון עזה. יעקב נרדם. קראתי קצת ונפלתי לתוך שינה עמוקה.

4/6/2010
ב- 9:15 התחלנו את הנסיעה לכיוון ז’ולקייב, בליווי הסברים מהמדריכה דיאנה על מה שרואים בלבוב: ממול המלון פסל של המשורר טרטשנקו. המלון שלנו היה הראשון עם אספקת חשמל. 80,000 תושבים אבל באים הרבה מהסביבה לעיר.
בדרך עברנו ליד עיר קוליקוב שפעם היתה מפורסמת בזכות העורות שלהם, ועכשיו הודות לנקניק הטוב שלהם היא אמרה שצריך להיזהר כי מוכרים זיופים של הנקניקים האלה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי את השטחים הירוקים לפעמים מוצף במים מהמטר שנפל יום קודם, הירוק בכל מקום, יערות, שטחים מעובדים, שטחים לא מעובדים, בתים פשוטים של איכרים. חלקם לא מטופחים וחלק כן. הכבישים בתוך לבוב ומחוץ קטסטרופה. לא נעים כל הזמן בורות וקפיצות. המדריכה מדברת אבל יש בעיה עם המיקרופון ולא מבינים כל כך מה שהיא אומרת… קצת כמו לשמוע את הילדים שלי…
בדרך מספרת על הכפרים מסביבנו ועל ז’ולקייב. ב- 1692 התחילו לבנות את בית הכנסת בז’ולקייב. הבנייה נמשכה 7 שנים.
המרחק מלבוב לז’ולקייב 27 ק"מ של דרך משובשבת, אי אפשר לדהור במכונית. סוף סוף מגיעים לפסל הכניסה ומצטלמים כולם עם אלכס. המזג אויר קצת סגרירי אבל לא נורא.
ממשיכים ואני מלא שאלות בתוך תוכי איך ז’ולקייב? כשהייתי קטן דמיינתי אותה כמו כפר קטן. אבא היה מספר שהיה הולך לנהר לשחק וכו’.
כשאבא צילם את ז’ולקייב כשבא עם דולק בכלל הבנתי שזה לא כפר קטן בתים מאבן ככר גדולה וכנסיות ובית כנסת גדול במיוחד ומלא בתים.
הגענו לבית היכן שאלכס ומתוקה הסתתרו. ירדנו ורואים את ההתרגשות של המשפחה. הבנות, הנכדים של אלכס "הנה הבית" כאן למטה יש פתח קטן גודל של לבנה מפה נכנס האויר לבונקר. הגענו שם מחכה לנו איש חביב נראה כבן 35 מכניס אותנו לבית שואל שאלות על קלרה מארה"ב שכתבה ספר על התקופה ביקש לקבל את הספר.
נכנסים לחדר השינה, שם מוצב אותו ארון מאז המלחמה אותה מיטה, אבל הכל בבית צבעו מחדש נראה בית נחמד. הבית בעצם מאכלס שתי משפחות בבתי דירות כשפעם היה בית אחד השייך למשפחת מלמן. הבית צמוד למפעל שמן של ריצפלד ובית שלהם ושל עוד משפחה של יהודים. אלכס מספר שבגינה כשהיה קטן שיחק עם הילדים של מלמן לפני המלחמה.
בחדר שינה אלכס והאוקראיני פותחים את המחבוא לאט לאט לאחר שחיברנו חשמל והבאנו כסא כולם יורדים לבונקר.
אלכס שם מספר לנו רואים אולם לא גדול שבצדדים יכלו לשבת או לשכב ורק בשטח מסוים יכלו לעמוד. היה חיבור לעוד "חדר" במערה שעוד אנשים יכלו לשבת או לשכב ועוד "חדר" שרק יכלו לשכב. בסך הכל היו צריכים לחיות 18 אנשים במשך שנתיים כשמלמן הבטיח לעוזרת שלו שהבית יהיה שלהם והם יחיו למטה הכינו הבונקר כשחשבו שהגרמנים יכנסו לז’ולקייב.
כשלקחו את היהודים לגטו, ירדו המלמנים וחלק מהמשפחה של אלכס קלרה מתחת לבית לבונקר. היו כ- 16 אנשים.
אלכס ומתוקה היו בני 7 ו-4 ושהו בגטו. אמרו להם שאמא שלהם אצל מלמן והם הלכו לשם. אמא שלהם נהרגה לפניכן אבל רצו שיצילו את עצמם. הם הגיעו לבית הזה ולא רצו לקבל אותם. היה דיון בין האנשים אז אלכס אמר: "אני אסתדר, אבל תקחו את מתוקה". לבסוף הסכימו לקבל אותם לאחר שקלרה מסרה אולטימאטום.
כל כך היה קשה ביחד בבונקר שיום אחד פרצה דליקה ואחותה של קלרה חשבה שכולם יישרפו ויצאה החוצה. היא נתפסה לאחר שילד מהכיתה שלה הלשין עליה ועינו אותה 3 ימים. היא לא מסרה את מקום המחבוא והרגו אותה.
בלילה, בסתר היו מעבירים את דלי הצואה החוצה ופותחים קצת את פתח האויר. חשבו שהמלחמה תיגמר מהר כמה חודשים, אבל בפועל נמשכה שנתיים.
רק כמה דקות שם היה קשה לנשום עוד עם הפתח פתוח ודאי זה היה צריך להיות נורא. אלכס אמר שבמצבים קריטיים מוצאים כוחות.
אי אפשר לא להתרגש במקום אפילו דמעות התחילו בפתח העיניים. לבסוף לאחר סידרה של צילומים במקום יצאנו החוצה. לאחר שהודינו למשפחה יצאנו החוצה ראינו את מפעל השמן שהיה וממול הבית של רייצפלד שהפך למין קופת חולים עם בית מרקחת. החזית והאחור שופצו וצבעו הקירות יש שוני עם התמונות שאבא צילם בנסיעה עם דולק.

בסביבה היה צריך להיות הבית של משפחת אסטמן אבל לא מצאנו אותו. המשכנו וחיפשנו את הבית של דולק שם הרחוב והמספר השתנה אבל בזכות המדריכה והנהג מצאו וכולם נזכרו ז"א יענק’לה ואלכס שזה היה מול מכבי אש.

כשאבא ודולק היו לפני שנים, הבית היה מלון אבל כשהגענו שופצה החזית ויש שם בית מרקחת ועוד חנות שמו לבנים חדשות במקום דשא בכניסה הרסו חלק מהגדר צבעו. הסתכלנו מאחור ומקדימה על מנת לאמת את המקום ואין ספק זה היה פה זה היה מרגש צילמנו כדי לשמור מידע חדש על המקום.



בין הביקור לבית של הבונקר ולבית של דולק היתה לנו נסיעה לבורק, שם נהרגו 3,000 יהודי ז’ולקייב. לפני המלחמה היו 7,000 יהודים. בעיר בה שהו בין 10,000 ל- 12,000 תושבים. הנסיעה לבורק היתה קלה, רק שהיה צורך ללכת מעט ברגל כי הגדר היתה נעולה, מצב שלא איפשר לרכב להגיע קרוב יותר. אלכס לא ויתר והלך איתנו הוא בעצם ידע איפה זה, גם המדריכה היתה לפני 3 שנים איתו בטיול משפחתי שעשו אז. נכנסנו לתוך יער אבל בגלל הגשם מיום קודם היו הרבה ביצות מים והיה צורך לעקוף אותם ככל שנכנסנו יותר הפריעו לנו יתושים וכל מיני ברחשים. לבסוף מצאו את האנדרטה ליד ביצות גדולות כמו אגמים קטנים. הותקפנו בלי סוף ע"י גלים אינסופיים של יתושים גדולים כל הזמן הגנו על הראש, הפנים, הגוף, בכל זאת אמרנו (אלכס) אל מלא רחמים וקדיש. חזרנו מלאי עקיצות אל המיניבוס. היה ממש קשה גם רגשית וגם פיזית.
במקום שהיינו רצחו ילדים אנשים זקנים בוואדי הזה. איום ונורא. משם נסענו דרך בית הקברות של ז’ולקייב משם הוצאו כל הקברים של היהודים רק מצאנו את הקבר של ליינר היהודי האחרון שנשאר בז’ולקייב ולבוב, לא מזמן נפטרה פפקה לבוול שפגשה שאול אסטמן בנסיעתו לז’ולקייב. היא היתה היהודיה האחרונה שחיה בז’ולקייב.
בנוסף מצאנו אנדרטה עבור היהודים שהיו חיים בז’ולקייב. לאחר הבית קברות נסענו לבית של דולק שסיפרתי קודם. מבית של דולק הגענו ליד המבצר של סובייצקי הנסיך ששלט והזמין את היהודים בז’ולקייב. הם כרגע מחדשים את המקום. שם פגשנו את ויקטור מדריך מקומי שידע כמה מילים בעברית כי אבא שלו יהודי וגר עם אחותו בישראל הוא היום רומן קאתולי. נסענו איתו לתחנת הרכבת של ז’ולקייב. תחנה קטנה ושקטה, אבל בראש שלי דימיינתי את היהודים של העיר שנשלחו ברכבת לתאי גאזים. לויקטור היו מפתחות של בית הכנסת הגדול של ז’ולקייב. הוא הצטרף אלינו ונסענו לשם הבניין מראה על הדר למרות שחלק נהרס נכנסנו פנימה ושם אפשר היה להבין כמה יפה היה צריך להיות ובנוסף נראה כמו מבצר. האזור הפנימי של בית הכנסת נראה במסע יותר מסודר מאשר בסרט של אבא כשהביא את הקבוצה ב- 1995 אבל עצוב לראות בית כנסת במצב הזה. צילמתי עליתי לראות את עזרת נשים ההרוס ומשם צילמתי. עבדו שם על הרעפים ריכזו אותם למטה ולמעלה וקצת שיפוצים נעשו אבל אין מי שיממן את השיפוץ של הבית כנסת כי אין יהודים שם אז למה?
משם הלכנו לראות את בית הקברות היהודי שהפך למרכז של שוק המקומי 2 לוחות נשארו בקיר עם כתוביות בעברית ובית קטן מעץ הוקם ע"י חב"ד לתפילה במקום. משם טיילנו עם הרכב בפארק ליד הכיכר ועברנו ליד נהר אולי אבא שיחק שם וראינו לפחות 3 מגרשי כדורגל דמיינתי אבא שלי משחק כדורגל כמו שהוא סיפר אבל תמיד נשאר לי בראש הסיפור שהוא שם גול עצמי ושם קץ לקריירה המפוארת שלו ככדורגלן.
לאחר מכן היתה לנו הפסקה בחזרה לכיכר המרכזי רינוק. הלכנו לקנות מפה ותמונות של ז’ולקייב. משם הלכתי עם יענק’לה לראות את הבית של אבי. הוא היה גר בפסאז’ ושם היתה גם המכבסה של סבא ותנועות הנוער הציוניות. לצערי הדלת היתה סגורה דרך מנעול ראיתי חצר עם דשא חבל שלא יכולתי לראות יותר, להגיע עד כאן! נו!!! הסתכלתי על הכיכר דמיינתי אבא עם חבריו ואחיותיו עוברים על הכיכר משחקים בדרך חזרה מבית הספר. אבא בן 14 עבד כחשמלאי כך סיפר אבא והזכיר אוסקר שוובל שהיה פוגש אבא עם סולם על הכתף. לאחר מכן למד פרוונות וכל הזמן למד לימודי ערב בבית הספר.
אחרי הצילומים הסתובבנו ולאחר מכן התחלנו לנסוע כשעוברים לפני הבית של אלכס איפה שהיה גר לא איפה שהתחבא. נסענו משם ללבוב בחזרה.
חזרנו גשם זלעפות ירד הורידו אותנו ליד המלון הלכנו משם למסעדה בשם AMADEUS. המסעדה מסוגננת עם תמונות בסגנון לוטרק עם מוזיקת רקע ע"י נגנים בסגנון ג’אז היה אוכל טוב אבל כמו יום קודם חיכינו המון זמן
הערב היה נעים כשכל הזמן פיטפטנו. חזרנו למלון תשושים מעייפות ונרדמנו מיד.

5/6/2010
ב- 9:15 יצאנו. לאן? הפעם אנחנו נוסעים לכוון ברודי. היא היתה עיירה לפני המלחמה פחות או יותר אותם נתונים כמו ז’ולקייב שם בית הכנסת הגדול ביותר גם כמו מבצר אבל ז’ולקייב היה היפה ביותר. לאחר סיבוב בעיירה נסענו לבית הקברות לא יכולנו להגיע בגלל הבוץ.
הסתובבנו ברובע היהודי לשעבר ולבסוף התחלנו לנסוע ללבוב חזרה הכביש בין לבוב לברודי הוא מודרני הוא אמור להוביל לקייב ושופץ לקראת משחקי יורוליג 2012.
בדרך עצרנו במבצר השייך לנסיך סובייצקי, בשם אולאנסקי זמושק. הביקור היה מאד מעניין והנוף מסביב היה מדהים ביופיו.
בדרך חזרה עצרנו במסעדה בסגנון מקומי שם בבקתה בחוץ אכלנו בורשט ופירוז’ני ובירה. המשכנו חזרה ללבוב, שם עצרנו לשוק של "סובניר" מה היה שם: דברי עץ, כל מיני כלי כסף אותות מלחמה כמה שטויות. שום דבר לא מעניין וישן. לאחר ארוחת ערב, חזרנו למלון.

6/6/2010
ב- 10:00 התחלנו סיור עם המדריכה דיאנה ברובע העתיק כשאלכס והגר נשארו במלון. נכנסנו ברובע העתיק לפני כנסיות הג’זואיטים. המשכנו לכנסייה הארמנית מהמאה ה- 14 ששופצה קיבלנו הסברים מבחוץ והמשכנו ברובע הארמני משם לבזיליקה הדומיניקאנית לפני עברנו ליד בית קפה ומוזיאון ששם המציאו את מנורת הגז.
לאחר מכן המשכנו לרובע היהודי ראינו את ההריסות של בית הכנסת "שושנת הזהב" לידו יש בית קפה עם סימנים יהודיים מנורות תמונות של יהודים מוזיקה קלייזמרית, חמוד. היינו גם בבית מרחקת העתיק של העיר בכיכר.
בהמשך הגענו למוזיאון השוקולד שנמצא בתוך בית קפה. שוקולד שעושים במקום. שתינו קפה עם שוקולד שלהם ולאחר מכן הלכנו לשוק אחר שלא היה מעניין הבנות והנכדים של אלכס הלכו לשוק של אתמול ואנחנו יענק’לה ואני חזרנו למלון ב- 14:00 בא אנדרי לקחת אותנו נסענו לאחר פרידה מדיאנה לשדה תעופה שם עברנו את הקונטרול וחיכינו שעה בפנים עד הטיסה.
זהו תומה של הנסיעה המרגשת הזאת. טוב שהיה. סגרתי מעגל.
היה לי העונג בנסיעה זו לעבור את החוויה עם אלכס ומשפחתו (הגר, טלי, מיכל, עידו ודן) ועם בן דודי יענק’לה גבל. הרגשה משפחתית, חמה ומלוכדת.
עם כל הצער שלא זכיתי לחוות את החוויה הזו עם אבי, שמחתי שנפל בחלקי המזל לעבור את המסע הזה עם אנשים כל כך מיוחדים.

תודה לכם.

 
Joomla Templates: by JoomlaShack