שינוי גודל הפונט

Language Switcher

עידכונים והודעות

סיכום הכנס השנתי 2017

לתמונות הכנס

דף אלבום משנת 1935

מצ"ב דף מאלבום שנעשה בעקבות טיול בשנת 1935 מאת דליה ויעקב שפריר

לתמונות

סרט אודות בית הכנסת בז'ולקיב

לצפייה

הספר "חזקה מברזל"

של גולדה זהבה קרס לבית איגל

לעיון בספר

סרט על בלץ

לצפייה

חייו של יז'י צ'רנסקי

לצפייה בסרט על חייו של יז'י צ'רנסקי ממוסטי וילקי בעברית ובאנגלית

מילוי דפי עד ביד ושם

לשמירת זכרון הנספים
אתר יד ושם

הכנס העולמי 2012

הכנס העולמי שנערך ב – 14 למאי נחל הצלחה מסחררת.
השתתפו בו כ – 160 חברים מהארץ ומחו"ל.

אזכרה לזכר הנספים נערכה אחר הצהריים ליד המצבה בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים.

 אלכס אורלי יו"ר הארגון ציין בדבריו:

השנה דחינו את האזכרה בחודש כיון שרצינו לשתף בה את
אורחינו שהגיעו מחו"ל
קלרה קרמר מארה"ב ודינה שוויצר מלוקסנבורג.

התייחדנו עם זכר בני משפחותינו ויקירינו שניספו בשואה
נזכור אותם לנצח!

הרב נשא תפילה וקלרה קרמר פנתה למשתתפים וציינה את חשיבות זכרון השואה.

**********

רבקה לשם רייצפלד נשאה דברים:


כאן אל מול ה"אנדרטה", המצבה לזכר הנספים בנחלת יצחק, כנציגת הדור השני בתם של מנק וסבינה רייצפלד, ברשותכם מכובדי, אבקש לשאת כמה דברים.

הביקור הראשון שלי בז'ולקיב היה בשנת 1995 הגענו כקבוצה, ממש כמו משלחת יהודים לעיירה שהייתה נתונה במין "קפסולת זמן", בקבוצה היו שלמה וקלרה קרמר מתוקה ומירוש קורנברג, אלכס והגר ובנותיו טלי, אדר ומיכל, סם וגיזה הלפרין ובניהם, יוסלה הירשהורן, ז'ניה כהנא, אמי סבינה ובתי ליאת.

מבחינתי היה זה ארוע מכונן, כל הסיפורים שלאורם גדלנו "קרמו לפתע עור
(גם אור – תרתי משמע) וגידים", לפתע פתאום ז'ולקיב הפכה למשהו ממשי,
כמו עלתה מתהום הנשייה ופרצה באחת לחיי, אותו משהו אשר הקרין על חיינו והותיר הדהוד פנימי לתמיד (גם אצל בני הדור השלישי).

הסיפורים על ז'ולקיב אשר נקראה בפי תושביה "הקריה הנשגבה" קיבלו מראות ופנים ותוך כך למדתי כי בעיר גדלו וחיו אנשי תורה ותרבות בעלי שם עולמי,
כמו הרנ"ק – רבי נחמן קרוכמל גדול חכמי ישראל במאה ה – 18 כותב הספר
"מורה נבוכי הזמן" שהיה פורץ דרך ומתווה דרך ממייסדי חכמת ישראל בגליציה.
פרופ' מרטין בובר – פילוסוף, מאושיות האוניברסיטה העברית בירושלים, כותב הספרים "האור הגנוז" "גוג ומגוג" ועוד. הסופר יוסף חיים ברנר ומשוררת ספרות הילדים קדיה מולודובסקי אשר שיריה וספריה שהפכו לקלאסיקה ספרותית איכותית, ועוד גדולים בתורה ובמחשבת ישראל.

המסע לעיר, היה מסע במנהרת הזמן, כמו שיר ישן ומתנגן נצרבו הסיפורים בתודעה ויצרו רצף של תמונות מספרות אשר אנחנו הבנים נושאים איתנו.
אחת לשנה בסביבות חודש מרץ היו הוריי נוסעים למפגש עם "בני העיר" בבית ציוני אמריקה בת"א, לפגוש את השורדים "משם".

לאחר שאבי מנק (מנחם) נפטר הצטרפתי לאימי לימי ה"אזכרה" השנתית בנחלת יצחק ובבית ציוני אמריקה ושם נוספו "לאינוונטאר" האישי סיפורים נוספים על העיירה, המשפחה והסביבה. אוסקר צוויבל סיפר לי על אבא שלי ועל "הצוקרנייה" – קונדיטוריה. כאשר אוסקר צוויבל היה ילד כבן 4 היה ממתין לאבי שהיה יוצא מה"שול" ובצוקרנייה קונה לו שוקולד מידי שבוע בשבוע ולדבריו היה זה "השוקולד הכי טעים בעולם" (ביידיש זה נשמע יותר טוב), על בית תנועות הנוער שכולן היו – במבנה אחד ובכל קומה השתכנה תנועה, ממש במרכז העיר חיו להן תנועות "החלוץ" "בית"ר" ועוד. הסמיכות והקירבה יצרו גם חיכוכים בעקר על הרקע של מי ציוני יותר טוב, מי מביא לידי הגשמה את החזון התנועתי.

כילדה אני זוכרת את המשפחה שכללה את שתי הדודות שלנו אחיותיו של אבי ומשפחותיהן: את דודה סלקה ומאיר – בייריש שוורץ ובתם קלרה ובעלה שלמה, את הדודה רויזה ופנחס קרפ ובנותיהם פרידה טפט, קלרה קול ומניה גוטקובסקי, וכמובן את מתוקה ואלכס שהיו לי כמו אח ואחות גדולים ונערצים.
דודתי סלקה היתה מאד קרובה לאבי ולאימי והיתה להם אחות, חברה האמא הגדולה והקשר בינה ובן אימי שכולם קראו לה "הקליינע צו'צ'לה" היה בלב ובנפש, והם היו יושבים ומעלים זכרונות מהבית ה"היים" ואני הקפדתי להסתופף בצילם – לוגמים תה מהביל עם קוביית סוכר מספרים ומעלים זכרונות – מקשיבה ומגלה עולם ומלואו, תרבות חיים עשירה, דתית ומגוונת ובעקר מרתקת – מרקם חיים מופלא מלא חוויות יהודיות, ערכיים ציוניים ומלאי ערגה לארץ ישראל, על תעלולי תנועות הנוער על הויכוחים מי יותר פועל, משתוקק ועושה למען ארץ ישראל, על ההכשרה של החלוצים בטרם עלייתם לארץ, על כך שסבתי לאה רייצפלד היתה דואגת לשלוח עגלות עם מזון כמו תפוחי אדמה וכל מיני דגנים לקיבוץ כדי שלא יגוועו מרעב ולכך נוספו גם מספר תמונות של אבא שלי עם חבריו בהכשרה, בקיבוץ.

תוך כדי השיחה הם עברו לשוחח בפולנית, או אז הם סיפרו את סיפורי ההשרדות של משפחות שוורץ, מילמן ופטרונטש כאשר הגיעו לתעלוליו של אלכס – זה כבר סופר ביידיש וכאן כבר הייתי בעניינים, בעיקר כאשר נגעו בסיפור הבלתי יאמן הישרדותם של מתוקה ואלכס שהיה לנס גלוי – אחרת איך ניתן להסביר?
לנו הילדים אחי שמעון ויוסי רייצפלד ואנכי – אלכס ומתוקה היו גיבורי התרבות שלנו, מאד אהובים ונערצים, בכיליון עיניים חיכינו לבואם (בפריזר שלנו – הוריי עלו לא"י מצוידים גם במקרר חשמלי, תמיד היה כבד וגריוועלאך כדי שיהיה במה לכבדם לכשיגיעו).

מעשה ההישרדות סופר בהרבה הקשרים – סלקה מספרת, והנה באחד הפעמים היא מספרת על מניה (בזמנו לא הבינותי כי זו בתה הקטנה – אחות של קלרה) אשר קפצה מן "הבונקר" ורצה החוצה – בחוץ השתוללה שריפה ועמדה להגיע עד הבית שבו הם הסתתרו תוך כדי אמירה "אני רוצה לחיות" – וזהו.
מאוחר יותר כאשר יצא לאור הספר של ז'ולקיב ובתוכו קטעים מיומנה של קלרה נודע לנו על ההתרחשות אך גם זה סופר בהרבה השמטות ובדחילו ורחימו.
דודתי, סלקה סיפרה לנו כי היא ממש הורתה, כפתה, על קלרה לכתוב יומן "כדי שיהיה תיעוד" כדי שידעו, אם נישאר בחיים תהיה עדות כתובה ואם לא, מישהו הרי ימצא את היומן ויקרא אותו, על כך העולם צריך לדעת."

הזכרונות והסיפורים שהם נטעו בנו הם בבחינת "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי,
ניגונים מזמורים שכוחים, גרעינים, גרעינים נשאם לבבי עתה הם עולים וצומחים" (פניה ברגשטיין).

והנה לפני כ – 7 חודשים, נסענו חזי ואני למסע באוקראינה – סיור בעקבות החסידות הסופרים היהודיים, וערש הציונות באזור "תחום המושב" ההיסטוריה של יהדות מזרח אירופה. בערב השני הגענו ללבוב – כיום מרכז עיר תיירות יפה נקי ומטופח, כיכר עיר שבמרכזה מתנוססת האנדרטה של אדם מיצקייביץ וממש לא רחוק משם אנדרטת השואה בדיוק במרכז מה שהיה פעם השכונה היהודית והגטו היהודי ובפאתי העיר המחנה הידוע לשימצה "יאנובסקה" ובקרבת המקום תחנת הרכבת משם נשלחו יהודי העיר להשמדה – במקום קבעו לוח בעברית וביידיש המציין את ההשמדה וההתיחסות לתחנה שממנה נשלחו היהודים. לרגע לא חשדתי כי הם עושים זאת מ"אהבת מרדכי" – הם מצפים מאיתנו שנבוא כתיירים.

למחרת בבוקר בשעה שמונה הייתי בדרכי לז'ולקיב בפעם השנייה ובמרחק של 17 שנים – אנחנו חולפים על פני קיליקייב – רחוב של אופים יהודיים מומחים (וכיום שכונה) אשר ממנה הגיעה כל בוקר עגלת לחם עם "הלחם הטוב והטעים ביותר בעולם" ותוך כ – 10 דקות אנחנו בכניסה לז'ולקיב ברחוב הראשי לבובסקה ובמספר 32 הבית של משפחת רייצפלד מעבר לכביש בית החרושת לשמן ומשמאלו הבית של משפחת מילמן שבו היה המסתור – המחבוא אותו הם כינו ה"בונקר" ואני כילדה מארץ ישראל מכירה את המושג מקלט – בונקר אמור להיות להבנתי מבנה תת קרקעי מבטון מזוין, ואני רואה מחילה תת קרקעית אשר הגישה אליה מתוך חדר השינה והפתח הוא ה"קלאפה".

בית החרושת לשמן הפך ב – 5 השנים האחרונות למרכז חנויות משופץ (בביקורנו
ב – 1995 בית החרושת עדיין פעל אך שינה ייעוד והפיק מיצי פירות) הבודקה בכניסה הפך לחנות פרחים קטנה יפה ומטריפה (ב – 95 בית ממכר ללחם אותו מכרו דרך צוהר קטן הפונה לרחוב).

הבית של משפחת רייצפלד משמש כמעבדה של בית החולים הסמוך ושניהם עברו "מתיחת פנים" אסטטית והמרתף משמש כיום כבית מרקחת עכשווי מאד.
צעדנו ברגל עד לבית הכנסת ולכיכר העיר – לראיי – מצאנו כיכר מאד מטופחת עם בתי קפה מעוטרים באדניות עם פרחי גרניום, שמשיות ומרפסות עץ חביבות. בקרבת מקום נעשים חפירות ארכיאולוגיות וממש מול נמצא המבצר – הארמון של הנסיך זולקבסקי מי שהזמין את היהודים במאה ה – 16 לבוא ולהתיישב במקום.
גם המבצר נמצא בתהליך מאסיבי של שיפוץ ויש בו מרכז מבקרים וצאצאי התושבים הפולניים של העיר אף הם עושים טיולי שורשים.

בית הכנסת עומד זקוף על תילו מוקף גדר פח, בנוי כמבצר אדירים אך העזובה מכלה כל חלקה טובה. ממש בגבו מתקיים שוק ירקות ובגדים (במהלך הסיור באוקראינה ראיתי מספר גדול של בתי כנסת, אולם אלה אשר שימשו ברבות הימים כמרכזי תרבות כאלו ואחרים שמרו על צורתם המרשימה והינם שוקקי חיים) לאחר מכן צעדנו לאזור שהיה לפנים בית הקברות היהודי – במקום לא נותר שריד ופליט. משם נסענו לאנדרטה שבמעבה היער במקום שבו נרצחו יהודי העיירה והיא עומדת לה שם כאות – כיד זכרון לבני משפחותינו – אולם מסביב עזובה, עשבים שוטים וגויים שעושים פיקניק בקרחת היער בצל העצים.

חזרנו לכיכר העיר, התיישבנו בבית קפה (סמוך למבנה שהיה הצוקרנייה) בחוץ על גזוזטרת עץ מחופה בשמשייה ועטורת אדניות פורחות בפטוניות – אנחנו מזמינים קפה ועוגה שהיו משובחים והכל נקי אסתטי ויש מבקרים ותיירים שמגיעים מפולין, פולנים שעושים טיולי שורשים כך הם סיפרו תוך שהם "מסבירים" לי שגליציה היתה פעם פולין.

הייתם מאמינים – אני, רבקה לשם רייצפלד יושבת ב – "ראיי" למרות הכל והם מוכנים להתפלש בעפר רגלינו ותוך כך עולים בי דבריה של ד"ר נחמה לייבוביץ על הדור שלנו:
"אין לך דור בין הדורות של עמנו כדורנו.
אין לך דור בין דורות עמנו בו נתקיימו נבואות החורבן של
כבשני ההשמדה ומקצה זה על ידי עמוד השחר של התחייה
וגאולת עמנו והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

ברשותכם, אני מבקשת לסיים בשירו של ביאליק "בין העצים הירקרקים" – "אונטעאר דיי גריענע ביימאלעך" ולהקדיש אותו למוישלה רייצפלד הקטן – בן הדוד שלנו שנרצח בהיותו בן שנה וחצי בגלל היותו יהודי (בעיצומה של המלחמה נולד ובעיצומה הקפידו הוריו למול אותו) לכל ילדי ישראל.

בברכה ותודה על ההקשבה.

**********

 לפנות ערב התכנסו כל החברים במלון רנסנס בתל אביב. המפגש איפשר לכולם להתעדכן ולשמר את הקשרים. נוכחת בני הדור השני והשלישי הפיח רוח מיוחדת בשל ההזדמנות שלהם לפגוש משפחות אחרות שלהם אותם שורשים.


אלכס אורלי פתח את הכנס בירך ונשא דברים:


שלום רב לכל האורחים היקרים חברי הארגון.

הכנס השנה מיוחד בשל השתתפותן של קלרה קרמר מארה"ב
ושל דינה שוויצר מלוקסנבורג.

השנה אנו משיקים את הספר 'המלחמה של קלרה' שתורגם לעברית לאחר שיצא לאור בשפות רבות במדינות רבות וזכה להצלחה ולפרסום רב ואף כיכב כ"בסט סלר" באמזון. מאמץ רב הושקע במשימה זו ע"י המתרגמים והמוציאים לאור.

אני רוצה להודות לטלי ולבעז תורגמן שנמצאים כאן עימנו, על העריכה,
הגרפיקה וההוצאה לאור.

ספרה של קלרה מתבסס על היומן האישי שכתבה כשהתחבאנו בבונקר. לספר איכויות של סאגה אנושית המתארת את הסבל והפחד הנוראיים מחד ואת חיינו הפעילים והעשירים לפני המלחמה מאידך.

קימת חשיבות גדולה לספר עבור הדורות הבאים – הקריאה בו תעניק להם
הבנה על חיינו בז'ולקיב ובמוסטי וילקי, תנציח את עברנו ומורשתנו עבור
הדורות הבאים.

ארצה לומר מספר מילים על הארגון שלנו – אני גאה בו מאוד.
אנו ארגון קטן יחסית אולם אנו מנהלים פעילות רבה ושוטפת אף יותר
מארגונים גדולים מאיתנו. לשמחתנו חלק מחברינו החיים איתנו הם
ניצולי שואה ויחד איתם מרבית החברים בני הדור השני והשלישי
ועל כך גאוה גדולה בליבנו.

אני מבקש מכל אחד מכם לצרף את ילדיו ונכדיו וכל בן משפחה נוסף כדי
לחזק את הארגון ולשתפם בפעילות.

הקמנו אתר אינטרנט ואנו עושים מאמצים נוספים על מנת לשפר אותו.
במהלך הקיץ נודיע לכם על סיום העבודה כדי שנתגאה גם באתר.בהזדמנות
זו אני מבקש מכל אחד שיכתוב ויעביר לי חומר על המשפחה או כל עניין אחר הקשור לז'ולקיב ולמוסטי וילקי להעשרת התוכן של האתר.

משימה חשובה נוספת שעומדת לפנינו היא שיפוץ המצבה בבית הקברות בגבעתיים. מאז הקמתה נעשו מספר תיקונים קטנים וכעת הגיעה הזמן למתיחת פנים כיון שהחלו לצוץ בעיות אשר ברצוני לתקן שתעמוד על כנה עוד שנים רבות. אבקש מכולנו להרתם לעניין כדי לבצע את המשימה.

תקוותי שאנו הניצולים נשאיר תשתית איתנה בליבותיהם של הדורות הבאים להנצחת זכרון השואה, להנחלת תולדותינו – שלא ישכחו לעולם!

אני מאחל לכולנו בריאות ועוד שנים רבות יחד.

 

**********

 מתוקה קורנברג נשאה דברים:

קלרצ'ו אחותי האהובה!

חיינו שזורים בעבותות של אהבה הרבה לפני שזכרוני מתעד כך.
יודעת אני זאת מהסיפורים הרבים שסופרו לי ולאלכס במשך כל ימי חיי.

מהרגע שיצאנו מהגטו ונפגשנו שוב בביתו של אדון בק (הבית של משפחת מלמן לשעבר) זכורים לי הארועים בבהירות רבה: הירידה למטה למטה לתוך הבונקר, החושך, המחנק והפחד, פחד בלתי מובן לילדה בת 4 אך נוכח וחונק כל רגע ורגע באותם ימים נוראים.
ברגע שהושטת ידיך ועטפת אותי בזרועותיך בחיבוק חזק חזק וצמוד הרגשתי פתאום מוגנת ואהובה, כאילו כל הסכנות לא יפגעו בי.
גם כשקפצנו לתוך המרתף הנוסף בשעת השריפה כאשר אדמה ואבנים נופלים על ראשינו ואני צמודה אליך הפחד היה פחות נורא.

קלרצ'ו! אהבתך וההגנה שלך ליוו אותי כל חיי ונתנו לי כח
להמשיך ולחיות חיים מלאים וטובים, על כך אסירת תודה לך לתמיד.
מתוקה אחותך הקטנה והאוהבת.

**********

אלי קרמר בנה של קלרה מארה"ב נשא דברים:

הוא פתח וציין שלפני 73 שנה האונייה סנט לואיס שעליה יהודים לא הורשתה להכנס לתחום ארצות הברית.
בביקורו כעת בירושלים נכח בסיום קורס של גולני בו חיילים ישראלים בני ארצות שונות. בעולם קיימות בעיות והוא גאה על כך שישראל מקבלת פליטים ממקומות זרים שלא כפי שקרה לאוניה סנט לואיס.
הוא ציין את "העבודה" החשובה של הניצולים ללימוד השואה את בני הדור השני אשר מנחילים אותה לבני הדורות הבאים.
אמו קלרה הקימה מרכז ללימוד השואה בניו ג'רזי והיא מלמדת מורים אודות השואה. במרכז לומדים כ – 600 מורים בשנה.
אלי מודה לדודו אלכס על פעילותו המבורכת בישראל.

**********

הענקת הספר ' המלחמה של קלרה' שתורגם לעברית לאורחת הכבוד המיוחדת קלרה קרמר היווה את גולת הכותרת של הכנס.

דברי קלרה קרמר:

קלרה הודתה לכולם וציינה את חשיבות זכרון השואה. היא מייחסת
חשיבות עליונה להתכנסות מדי שנה בבית הקברות ליד המצבות ועל כך
שזוכרים את העיירה ומורשתה התרבותית.
היא סיפרה שלפני 32 שנה יסדה קרן ללימודי השואה בניו ג'רזי על מנת ללמד מורים שילמדו הלאה תלמידים. עד כה לימדה כ – 2000 מורים.
קלרה אף מלמדת תלמידים בבתי ספר ומקבלת מהם מכתבים מרגשים במיוחד.
קלרה ציינה שיש כיום פרופסורים שמכחישים את השואה ולכן יש ללמד
ולהנחיל את זכרון השואה ללא הפסק.
בדבריה אמרה "אתם לא שוכחים ולא נותנים לשכוח"
היא שבעת רצון מכך שמדי שנה מתכנסים בישראל לומר קדיש ולזכור את העבר ומבקשת להמשיך בפעילות זו.
בשובה לארה"ב תספר למכיריה על הפעילות המבורכת הזו.
קלרה מקוה לשלום בישראל ומאחלת לכל החיילים לשוב בשלום מהצבא.
בברכת בריאות טובה סיימה את דבריה.

 

**********

בתכנית האומנותית הופיעו ענת ושמוליק עצמון בעברית וביידיש והסבו הנאה מרובה לכל המשתתפים.

ארוחת ערב חגיגית סיימה את הארוע.

רבים הביעו תודתם על הערב הנהדר והביעו תקוותם להמשיך יחדיו מסורת זו.

 

 

 
Joomla Templates: by JoomlaShack